איך הגיע החוב של הבעל לפתחה של האישה?

הבעל ושותפו ניהלו משנת 2004 עסק קמעונאי לביגוד באמצעות חברה משותפת. ב-2011 נפרדו דרכיהם, הסכסוך הועבר לבורר, ובשנת 2017 חויב הבעל להשיב לשותף 600,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בקשתו לבטל את פסק הבוררות נדחתה, והחוב, שתפח עם השנים, נפתח לגבייה בהוצאה לפועל.

בתיק ההוצאה לפועל עוקלו שני מגרשים ביישוב ריינה, שנרכשו בתקופת הנישואין ונרשמו על שם הבעל בלבד, ומונה כונס נכסים למימושם. כאן נכנסה האישה לתמונה: היא ביקשה לעצור את הכינוס בטענה שמחצית הזכויות שלה, ובמקביל הגישה יחד עם בעלה תביעה מוסכמת לבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט לענייני משפחה נתן תוקף להסכמה, והצהיר שבני הזוג שותפים בחלקים שווים בכל הנכסים שנצברו מיום הנישואין, ללא קשר לרישום. את שאלת החובות הוא השאיר פתוחה, ובהמשך קבע שמאחר שחל על בני הזוג חוק יחסי ממון, אין שיתוף מיידי בחובות, ומי שטוען אחרת צריך לפתוח הליך נפרד. הנושה עשה בדיוק את זה.

הטיעון של הנושה: אי אפשר לקחת רק את החצי הטוב

הנושה הציג את התביעה כשאלה של הגינות. לשיטתו, האישה אינה יכולה ליהנות מפירות השיתוף ובאותה נשימה להתנער מהחובות שנוצרו באותן שנים ממש. הוא הוסיף שהצהרת השיתוף הושגה בשיהוי וכמהלך טקטי שנועד לסכל את הגבייה, שהבעל היה המפרנס היחיד ולכן כספי העסק מימנו את חיי המשפחה ואת הנכסים, ושהאישה חתמה ב-2013 על משכנתא כלווה וכערבה, מה שמוכיח לדבריו שהייתה שותפה פעילה בהתחייבויות הכלכליות של הבית.

הכלל: הנישואין אינם מעבירים חובות

נקודת המוצא של בית המשפט היא סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שקובע שכריתת הנישואין או קיומם אינם מטילים על בן זוג אחריות לחובות השני. בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974 כפופים להסדר איזון משאבים, שהשיתוף בו נדחה למועד פקיעת הנישואין. כל עוד הנישואין קיימים, אין שיתוף כללי ומיידי, לא בזכויות ולא בחובות.

בית המשפט נשען על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין חדד (ע"א 6839/19), שבו נקבע שהכלל אינו מוחלט. לצד היעדר שיתוף כללי, נושה רשאי לטעון לשיתוף בחובות בשני מצבים: כשהוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים, וכשהוכחה כוונה קונקרטית של בן הזוג לשאת בחוב. גם אז, הגבייה אינה אוטומטית, ונדרש הליך נפרד נגד בן הזוג.

בית המשפט הוסיף את גישת הספרות המשפטית, שלפיה גם בן זוג שדרש וקיבל שיתוף בדירה או בנכס משפחתי אינו נושא מכך באחריות מקבילה לחובות העסקיים. כדי לחייבו, יש להראות שהיה מעורב בפועל בעסק או בפעילות שהצמיחה את החוב, או שהחוב העסקי קשור לנכס שבו דרש זכויות, למשל כשהעסק שימש צינור להזרמת כספים להשבחת הרכוש המשפחתי.

המבחן העובדתי: לוח הזמנים הפיל את התביעה

בית המשפט ציין שכבר בכך שהנושה לא הצביע על אף נכס ספציפי שנרכש מכספי החוב, לא פירט מתי ואיך, ולא הסביר כיצד הגיע למסקנה שהכסף הוזרם לרכישה, די היה כדי לדחות את התביעה. למעלה מן הצורך, הוא בחן את שני המגרשים שעוקלו, והתברר שהתאריכים עומדים נגד הנושה.

המשכנתא: ראיה לשיתוף בחוב אחד, לא בכל החובות

הטענה המעניינת ביותר של הנושה נגעה לחתימת האישה על משכנתא ב-2013. לשיטתו, זו הוכחה שהיא לוקחת חלק פעיל בהתחייבויות הכלכליות של המשפחה. בית המשפט הפך את הטיעון: דווקא המשכנתא מלמדת שכאשר האישה רצתה להיות שותפה לחוב, היא עשתה זאת במפורש, בחתימה, ביחס לנכס מסוים ולמטרה מוגדרת, בניית דירות לילדים.

חתימה כזו יוצרת שיתוף בחוב הספציפי כלפי הבנק, ואינה מושכת אחריה אחריות לחובות אחרים של הבעל, ובוודאי לא לחוב עסקי מעסק שבו לא עבדה, לא קיבלה שכר ולא עזרה בו אפילו בעונות החגים. עדותה בעניין זה לא נסתרה. בית המשפט אף ציין שהאישה לא ידעה על עסקה אחרת של בעלה, מכירת קרקע כדי לכסות חובות עסקיים, מה שחיזק את ההפרדה בין עולם העסק לעולם הבית.

גם לצד המנצח היה מחיר: טענות מקדמיות שהגיעו מאוחר מדי

בני הזוג ניסו לסלק את התביעה על הסף בשתי טענות: התיישנות, משום שהעילה נולדה לכל המאוחר ב-2011, ומעשה בית דין, משום שהנושה ייחס בבוררות את כל החוב לבעל ולא צירף את האישה. בית המשפט דחה את שתיהן בלי לבחון אותן לגופן. הן הועלו לראשונה בסיכומים, ולא בכתב ההגנה כפי שמחייבות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

התוצאה הסופית לא נפגעה, אבל המשמעות המעשית ברורה: מי שנתבע על ידי נושה של בן הזוג צריך לפרוס את כל קווי ההגנה כבר בכתב ההגנה. טענה טובה שלא נטענה בזמן, כמוה כטענה שלא נטענה.

מה המשמעות המעשית?

לבן או בת זוג של מי שיש לו חובות עסקיים

• הצהרה על שיתוף בנכסים היא מגן לגיטימי מול עיקול, והיא אינה הופכת אתכם לערבים לחובות העסק.
• כל חתימה שלכם היא ראיה. משכנתא, ערבות או הלוואה משותפת מחייבות אתכם באותו חוב, ולכן כדאי לשמור תיעוד ברור של מטרת כל התחייבות.
• שמרו מסמכי רכישה ונסחי רישום. במקרה הזה, תאריך הסכם המכר היה הראיה שהכריעה.
• אם אתם נתבעים, העלו את כל הטענות המקדמיות בכתב ההגנה עצמו.

לנושה שמבקש לגבות מבן הזוג של החייב

• טענת הגינות כללית לא תספיק. יש להצביע על נכס מסוים, מועד רכישה ומסלול הכסף מהחוב אל הנכס.
• לחלופין יש להוכיח מעורבות בפועל של בן הזוג בעסק, או התחייבות שלו לשאת בחוב.
• הבדילו בין מועד רישום למועד רכישה. טעות כזו עלולה להפיל תביעה שלמה.