בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו תע"א 10227-09 גדניאן מרדכי נ' עיזבון המנוח בוקרה חיים ז"ל ואח' בפני      כב' השופטת  דגית ויסמן גב' רונית כהן, נציגת ציבור (ע) מר צבי שווייגר, נציג ציבור (מ) התובע: גדניאן מרדכי נגד הנתבעים:

1. עיזבון המנוח בוקרה חיים ז"ל
2. בוקרה פנחס
3. חברת ביכורי חנין בע"מ

  פסק דין  

1. התובע עבד כשמונה שנים כמוכר בדוכן לממכר ירקות בשוק נתניה. הדוכן היה חלק מעסק בבעלות מר חיים בוקרה ז"ל, שעזבונו הוא הנתבע מס' 1. לאחר פטירתו של מר בוקרה, העסק הועבר לנתבעת מס' 3 (להלן – החברה), שהיא חברה בבעלות אחד מבניו של מר בוקרה (מר ויקטור בוקר) ולה שני מנהלים – מר ויקטור בוקר והנתבע מס' 2.

התובע פוטר מעבודתו לאלתר, בשל חשדות ללקיחת כספים מקופת הנתבעת. על רקע זה תביעתו לפיצויי פיטורים וסכומים שונים הנובעים מעבודתו בעסק ומסיומה, לרבות תביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות.  

2. להלן העובדות המהוות רקע לתובענה –

א.         התובע עבד כמוכר בדוכן ירקות בשוק נתניה מחודש ספטמבר 2001 ועד יום 14.7.09. ב.         בתחילת עבודתו, הדוכן היה בבעלותו של מר חיים בוקרה ז"ל (להלן – המנוח), אשר נפטר בחודש ניסן שנת 2008. לאחר פטירתו, הוקמה החברה, הנתבעת מס' 3, אשר המשיכה להפעיל את העסק. ג.          לא נטען ואף לא הובאו בפנינו ראיות לכך שהיה שינוי מהותי בתנאי העסקתו של התובע או באופיו של העסק בשוק. למעשה, על פי עדות התובע, השינוי היחיד היה השינוי בשם המעביד על גבי תלוש השכר (סעיף 16 לתצהירו). גם לשיטת הנתבעת (סעיף 20 לתצהירו של מר בוקר), היתה רציפות במקום העבודה. ד.         מר ויקטור בוקר, שהוא בנו של המנוח ואחיו של הנתבע מס' 2, הוא בעל המניות של החברה. לחברה שני מנהלים: מר ויקטור בוקר והנתבע מס' 2 (להלן – בוקרה; תדפיס רשם חברות צורף כנספח ד' לתצהיר התובע). ה.         בפועל, העסק נוהל על ידי בוקרה, גם בשנים בהן המנוח היה בחיים וגם לאחר הקמת החברה. ו.          במהלך השנים התובע פנה להסתדרות העובדים הכללית, אשר פנתה בשמו לנתבעת, בעניינים שונים הקשורים תנאי עבודתו שכרו. כך היה אף עובר לפיטוריו של התובע (נספחים ה, ו'1 לתצהיר התובע). ז.          שכרו האחרון של התובע אצל הנתבעת היה 7,900 ₪, כעולה מתלושי השכר שהוצגו (סעיף 31 לתצהיר בוקרה). ח.         ביום 13.7.09 התובע פוטר מעבודתו, לאחר שהתברר לנתבעת כי חסרים בקופתה סכומי כסף (כ – 800 ₪). לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים או תמורת הודעה מוקדמת.   זהות המעביד

3. התביעה הוגשה הן כנגד עזבון המנוח, שבבעלותו היה העסק, הן כנגד החברה שנכנסה בנעלי המנוח ולקחה את ניהול העסק והן כנגד מר פנחס בוקרה, בנו של המנוח, אשר בפועל ניהל את העסק – הן בימי חייו של המנוח והן כמנהל בנתבעת.

 

4. משאין חולק כי העסק עבר מהמנוח אל החברה, הרי שמדובר בחילופי מעבידים ומשום כך, על פי הדין, המעביד האחרון הוא האחראי לתשלום השכר וכל הנובע מהעבודה בעסק (דב"ע 98/ 3-7 מועדים – מדינת ישראל, משרד הבטחון, פד"ע לג 441 (1998)). מסיבה מהותית זו, ואף בשל הסיבה הדיונית לפיה עזבון כשלעצמו, אינו אישיות משפטית היכולה לתבוע או להיתבע, התביעה כנגד הנתבע מס' 1 נדחית. המסקנה השניה מן האמור לעיל היא, שיש לראות את הנתבעת מס' 3, החברה, כמעסיקתו האחרונה של התובע ואת כלל החיובים בגין כל תקופת עבודתו של התובע בדוכן, יש להפנות אליה.

 

5. אשר לתביעה כנגד הנתבע מס' 2, בוקרה – אנו סבורים כי דינה להדחות, כפי שנסביר להלן. אין חולק כי לאורך השנים, בוקרה ניהל את הדוכן בפועל, קיבל את התובע לעבודה ופיקח על עבודתו (סעיפים 11-12 לתצהירו).

  התובע טען שעובדות אלה הופכות את בוקרה למעסיקו. עוד נטען שבוקרה הציג עצמו כבעליו של העסק ויש לראותו כמעביד אף מכוח חובת תום הלב. לעומת טענות אלה, בוקרה טען שהיה שכיר של אביו וכיום הוא מנהל בנתבעת וצירף טפסי 106 שלו בתמיכה לכך (נספח ב' לתצהיר בוקרה).   העובדה שבוקרה ניהל בפועל את הדוכן אינה הופכת אותו למעסיק. בתקופה בה העסק הופעל על ידי אביו שמש הנתבע 2 כ"ידו הארוכה" אולם אין בכך כדי להפכו לבעלים של העסק. בנוסף, משהוקמה החברה, נדרש נימוק ממשי להרמת מסך באופן שבוקרה יחוייב באופן אישי, במיוחד כאשר אין מדובר בבעל מניות בתאגיד, אלא באחד ממנהליה. למעשה, למעט טענה של ניהול בפועל, אין כל ראיה המצדיקה חיובו האישי של בוקרה ומשום כך, התביעה כנגדו נדחית.   לאור מסקנותינו לגבי זהות המעביד, הדיון מכאן ואילך יתייחס לנתבעת 3 בלבד.   נסיבות פיטורי התובע

6. לטענת התובע, נרקמה נגדו עלילה לפיטוריו המיידיים והוא פוטר ללא הודעה מוקדמת וללא סיבה, כאשר כל שנאמר לו הוא כי הוא נדרש לעזוב את הדוכן באופן מיידי. בגין כך נתבעו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 3 משכורות.

  לטענת הנתבעת, התובע גנב מקופתה כ – 800 ₪ ועל כן אינו זכאי לסכומים הנתבעים על ידו. בתמיכה לטענות הנתבעת, העידו בוקרה וכן עובד נוסף בדוכן, מר אביחי אזולאי (להלן – אזולאי).  

7. הוראות החוק הרלוונטיות לעניינו, הן סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) וסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת). בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים נקבע:

  "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".   בסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת נקבע – "הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו – (2)        על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי."   נטל ההוכחה כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 שמואלי – שרייר, פד"ע א 69 (1970); דב"ע שן/119 – 3 עיתונות מקומית בע"מ – אשר בן עמי, פד"ע כב 303 (1990)). בנוסף, כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי (דב"ע (ארצי) נה/ 3-60 חמיד – הלמן, [פורסם בנבו] (5.7.95); ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, [פורסם בנבו] (25.4.06) והאסמכתאות שם).   עוד נפסק כי "הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי 'שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה                             מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר' (עע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני, ניתן ביום 22.10.02); באשר 'הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש' [דב"ע לא/3-3 רים בע"מ – נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219].  התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד' [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) – צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06]." (ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב, [פורסם בנבו] (31.5.07)).  

8. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, הגענו למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה ולא הוכיחה כי יש לייחס לתובע מעשה גניבה של כספים מקופתה. נבהיר להלן את מסקנתנו –

  א.         הנתבעת טענה שביום א', 12.7.09, סך הפדיון היומי היה 1,135 ₪ בלבד, שהוא סכום נמוך באופן חריג מהרגיל. בוקרה פנה לאזולאי על מנת לברר את פשר העניין, אך אזולאי הפנה אותו לתובע, מאחר שבאותו יום יצא מהעבודה בשעה 12:00 והתובע הוא ש"סגר קופה". למחרת, ביום 13.7.09, התובע ואזולאי ערכו ספירה של המלאי שנותר בדוכן מהיום הקודם. הנתבעת טענה שהמסקנה הנובעת מהכמות שנותרה בדוכן, היא שסחורה נמכרה מבלי שהתקבול בגינה נרשם בקופה. באותו ערב אזולאי סר לביתו של התובע, שם התבקש להציג לו את הנתונים שבידיו בנוגע לתקבולי הדוכן. תגובתו של התובע לנתונים שהוצגו בפניו היתה: "זה מה שיצא לי" (סעיף 23 לתצהיר אזולאי).   בוקרה העיד בתצהירו שביום 13.7.09 ערך לתובע שימוע במהלכו ביקש לברר מה פשר החסר בקופה, אולם התובע לא נתן כל הסבר לכך. למחרת, ביום 14.7.09, נערך לתובע שימוע נוסף במשרדי ההסתדרות בנוכחות נציג ההסתדרות, מר חיים מלול. לטענתו, מלול הציע שהתובע ישלם מחצית הסכום החסר וימשיך לעבוד, אך בוקרה סרב לכך (סעיף 27 לתצהירו).   ב.         מעבר לעדויות בעל פה (ר' למשל, עמוד 30 לפרוטוקול) ורישומים כלליים שלכל היותר יכולים לשמש ראיה נסיבתית, אין לנתבעת ראיה שתקשור בין התובע ובין התקבולים הנמוכים בקופה באותו יום.   בוקרה נשאל ביחס לראיות נוספות שיש בידו ואלה תשובותיו – "ת.       …באותו יום שהיה חסר כסף בקופה למחרת ביום שני עשינו את הספירת מלאי, ביום שלישי הגענו לחיים מלול, העובד של ההסתדרות שמוטי פנה אליו, ואני רציתי ללכת להגיש תלונה במשטרה אז חיים אמר לי שאני יעשה לו טובה ושאני לא יגיש תלונה במשטרה ושלא אהרוס לו את החיים. הדפים האלה? האמת הם נעלמו לי. תלונה במשטרה לא הגשתי בגלל הבקשה של חיים מלול. ש.         אתה רואה שחיים מלול לא עזר, הוגשה תביעה, למה אז לא הגשת תלונה במשטרה על גניבה? ת.         כשאני הראתי את המסמך שלך שהגשת תביעה נגדי, הלכתי לחיים מלול ואמרתי לו שאמרנו שנסגור את זה ביננו ולמה זה נעשה כי לא הגשתי נגדו תלונה במשטרה. כשאני נשאל שוב אני משיב כי לא היה לי את המסמכים הנכונים להגיש. לא היה לי את הרשימות, לא היה לי כלום. לא יכלתי להגיש תלונה באוויר. על מה?" (ההדגשה שלי – ד.ו.; עמוד 25 לפרוטוקול שורות 19-29). ג.          אזולאי העיד שהחזיק מחברת בה סכם את כמויות הסחורה שנותרו בסופו של כל יום עבודה וכי מידי יום שישי בשבוע מסר את רישומיו לבוקרה (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 3-16). רישומים אלו לא הוצגו.   בנוסף, אזולאי אישר שמדי יום ביומו נטלו עובדי הדוכן סכומים שונים מהקופה, עבור נסיעות, ארוחות, עוגיות, שתיה,תשלום למקלפת בצל ושכירות מחסן. תובע הציג עותק לדוגמה, ממנו עולה כי מהקופה ניטלו 740 ₪ בגין הוצאות שונות (ת/1; עמוד 23 לפרוטוקול שורות 11-24). לא מן הנמנע כי אף ביום ראשון בשבוע 12.7.09 ניטלו מהקופה סכומים דומים.   ד.         הנתבעת הציגה בפנינו תחשיב יומי של הדוכנים שבבעלותה, עובר לסיום עבודתו של התובע ולאחריה. לטענתה, מהתחשיב עולה שלאחר פיטורי התובע, חלה עליה בהכנסות הדוכן בו עבד (סעיף 27 לתצהיר בוקרה – נספח ד' לתצהירו). אנו סבורים כי לא די במסמך זה כדי להוכיח טענת הגניבה. ייתכנו הסברים שונים לעליה בפדיון ומכל מקום מדובר ברישומים כלליים שלא ברור מאיזו תקופה הם.   ה.         הנתבעת גם הפנתה לדפי חשבון הבנק של התובע (נספח ז' לתצהיר התובע). לטענתה בחודש יולי 2008 משך התובע כספים מחשבונו והיה ביתרת חובה שלילית אולם לאחר מכן חדל למשוך כספים מחשבון הבנק כך ש"השלים הכנסה" מקופתה (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 30 עד עמוד 14 שורה 10; סעיפים 142-145 לסיכומי הנתבעים). גם טענות אלה נסמכות על ראיה נסיבתית שייתכנו לה הסברים אחרים שאינם קשורים בטענת הגניבה. מכל מקום, איננו סבורים כי הנתונים העולים מדפי חשבון העו"ש של התובע תומכים במסקנה של גניבה ממעביד.   ו.          ערים אנו לכך שבעדותו של התובע נפלו סתירות המקשות את קבלת גרסתו. כך, למשל, התובע הכחיש את המיוחס לו באופן כללי (סעיף 27 לתצהיר התובע) ולא התייחס לטענות העובדתיות בדבר הבירור שנערך. עדותו של התובע בכל הנוגע לטענת הגניבה ולבירור שנעשה בעניין היתה פתלתלה, בלתי עקבית ומתחמקת. ר' למשל עדותו המשתנה בנשוא ספירת הסחורה – עמוד 9 לפרוטוקול שורות 5-13, לעומת עמוד 10, שורות 2-5 ושורות 8-10 שם, וכן עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 26 לעומת עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 29. בדומה, התובע הציג מספר גרסאות בעניין טענת הגניבה (ר' תשובותיו המתחמקות בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 24-31).   ז.          כאמור, הנתבעת טוענת כי התובע גנב כספים מקופתה. מדובר בטענה חמורה של ביצוע מעשה פלילי ועל הנתבעת מוטל נטל ההוכחה מוגבר, העולה על נטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי רגיל. אנו סבורים כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה וכי עדותו של התובע אינה יכולה לשמש ראיה העומדת בזכות עצמה, להוכחת טענת הגניבה. העובדה כי הנתבעת נמנעה מלצרף מסמכים רלוונטים לתמיכה בטענתה, בכל הנוגע לכמויות הסחורה שנמכרה בדוכן לעומת הסחורה שנותרה בדוכן צריכה לשמש לחובתה, כמו כן דבריו של בוקרה באשר להיקף הראיות שיש בידיו מדברים בעד עצמם: "לא היה לי את הרשימות, לא היה לי כלום. לא יכלתי להגיש תלונה באוויר. על מה?".  

9. לאור מסקנתנו כי הטענות בדבר גניבה מקופת העסק לא הוכחה, התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת מתקבלת. משאין חולק לגבי תקופת העבודה והמשכורת, התובע זכאי לסכומים הבאים –

א.         פיצויי פיטורים בסך 61,833 ₪ (7,900 ₪ X 12/ 94 חודשי עבודה); ב.         תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,900 ₪.   נוכח המחלוקת העובדתית בין הצדדים ביחס לנסיבות הפסקת העבודה, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יופחתו להפרשי הצמדה ורבית כחוק.  

10. לא מצאנו כי בנסיבות העניין, יש לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין פיטורים שלא כדין. מהראיות עולה שהנתבעת ביצעה בירור מקיף, הן בעצמה והן בפגישה שנערכה עם נציג ההסתדרות, בפני התובע הוצגו הטענות שעמדו בבסיס פיטוריו וניתנה לו האפשרות להגיב על הטענות. הדברים עולים מעדותו של התובע עצמו: הן הפגישה בהסתדרות, בה נשמעה תגובתו להאשמות כנגדו והן בפגישה בינו ובין אזולאי (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 11 ואילך וכן עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 2-5):

  "אצל מלול  [נציג ההסתדרות  – ד.ו.] אמרו לי שחסר כסף ואמרתי שלא היה ולא נברא."   תמורת עבודה בשעות נוספות

11. התביעה ברכיב זה מבוססת על גרסתו העובדתית של התובע, לפיה עבד 12 שעות ביום, ששה ימים בשבוע, למעט יום אחד בו יצא בשעה 12:00. התובע ביקש לקבל את טענותיו בנושא עבודה בשעות נוספות, בהתבסס על ההלכה הפסוקה בנושא עבודה במתכונת קבועה.

  לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, לא שוכנעו שהתובע עבד במתכונת קבועה, בשעות שתיאר בתצהירו. משום כך הגענו למסקנה כי יש לדחות את התביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות. להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו.  

12. התובע העיד בתצהירו כי בימים א'-ה' עבד בשעות 7:30-20:00 ובימי שישי עבד בשעות 7:00-16:00 וכן כי בימי הקיץ סיים לעבוד בשעה 21:00 (סעיפים 58-59 לתצהיר התובע).

  הנתבעת הכחישה את המתכונת שהתובע תיאר וטענה שמתכונת העבודה היתה כדלקמן – א.         התובע הגיע לעבודה בשעות 8:30-9:00 (סעיף 11 לתצהיר אזולאי ועדותו בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 14-21; עדות בוקרה בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 24-30); ב.         בימי החורף, בימים א'-ה', עבודתו הסתיימה בשעות 16:00-17:00 ובימות הקיץ סיים לעבוד בסביבות השעה 18:00 (סעיפים 14-16 לתצהיר אזולאי); ג.          בימי שני התובע סיים עבודתו בשעה 12:00 (סעיף 10 לתצהיר אזולאי) ובימים רביעי וחמישי יצא התובע מהעבודה למשך כ-40 דקות על מנת לאסוף את ילדיו מהגן (סעיף 20 לתצהיר אזולאי). ד.         התובע ניצל שעת הפסקה מידי יום במהלכה יצא למסעדה (סעיף 13 לתצהיר אזולאי).  

13. איננו מקבלים את גרסת התובע לגבי שעת תחילת העבודה, שאינה מתיישבת עם עדותו לפיה בבקרים הביא את ילדיו לגנים ולבתי הספר (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 18-23).
14. התובע אישר בחקירתו הנגדית שיצא להפסקות צהריים, אך בתביעתו התעלם לחלוטין מנתון זה (אף לשיטת התובע, ההפסקה היתה לכחצי שעה – סעיף 59 לתצהיר התובע; עמוד 6 לפרוטוקול שורה 10; שורות 17-20).
15. התובע עומת עם טענות הנתבעת לגבי ההבדל בשעות העבודה בין החורף לבין הקיץ ועדותו בעניין היתה פתלתלה (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 17-22) –

"ש.       אם אזולאי אומר שיום העבודה היה נגמר בין 16:00 ל – 18:00, תלוי בעונות השנה, מה יש לך לומר על זה? ת.         זה תלוי, אולי בחורף זה היה הכי מאוחר ב – 19:00. ש.         והכי מוקדם היה ב – 16:00? 17:00? ת.         בחיים לא. הכי מוקדם זה היה ב – 19:00 או ב 20:00. אם אתה אומר שאמרתי קודם  הכי מאוחר, אז זה היה הכי מאוחר."

16. התובע אישר שפעמיים בשבוע יצא לאסוף את ילדיו ממסגרות החינוך, כפי שאזולאי טען בתצהירו –

  "ש.       אבל בימים רביעי וחמישי לא היית יוצא לקחת אותם קבוע מביה"ס? ת.         לא קבוע, רק בימים שהילד היה לא מרגיש טוב או מפספס את ההסעה הייתי לוקח אותו. זה היה פעם – פעמיים בשבוע." (ההדגשה הוספה – ד.ו.; עמוד 14 לפרוטוקול שורות 24-26)  

17. למרות שהתובע אישר שבימי שני עבד עד 12:00, לא ידע להסביר כיצד חישב את גמול השעות הנוספות שתבע (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 1-15).

 

18. טענותיו של התובע בנוגע לשעות עבודתו לא הוכחה, עדותו היתה פתלתלה, בלתי עקבית ובלתי סבירה. מה גם שמעדותו ניתן למצוא אישור למרבית טענות הנתבעים בעניין.

  בידוע הוא כי שווקים אינם פעילים בשעות הלילה ובעיקר בימות החורף, כטענת התובע. אף טענותיו לגבי מתכונת העבודה בימי שישי אינן סבירות. בעניין זה מקובלת עלינו עדות בוקרה (עמוד 31 לפרוטוקול שורות 10-23; עמוד 32 לפרוטוקול שורות 1-13), לפיה הדוכן פתוח בימי שישי עד שעתיים לפני כניסת השבת, היינו לא יאוחר מהשעה 16:00 בימי הקיץ והשעה 15:00 בימי החורף.   לאור האמור, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח טענותיו בדבר השעות הנוספות שביצע ומשכך יש לדחות תביעתו בעניין.   התביעה לשכר עבודה

19. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה מאחר שבכתב התביעה ובתצהיר צוין כי מדובר בשכר חודש יוני 2009 ורק בישיבת ההוכחות נטען לטעות סופר וכי מדובר בשכר חודש יולי 2009.

  מאחר שאין למעשה מחלוקת כי לתובע לא שולם שכרו האחרון, בגין חודש יולי 2009 נראה לנו כי אכן מדובר בטעות סופר של התובע ואי מקום לדחות תביעתו בנושא זה, רק בשל אותה טעות.  

20. לגופם של דברים, הנתבעת טענה שנתנה לתובע הלוואה בסך 5,000 ₪ עבור טיפול שיניים לאשתו וכי קיזזה סך של 2,593 ₪ משכרו האחרון כך שהתובע נותר חייב סך של 2,407 ₪, אותו יש לקזז מכל סכום שיפסק כנגדה (סעיפים 29 ו-39 לתצהיר בוקרה; עמוד 29 לפרוטוקול שורות 25-32). לתמיכה בטענתה צרפה הנתבעת אישור על העברת משכורת לחשבון התובע בגין משכורות פברואר ויוני 09' וכן העתק מכרטסת הנהלת חשבונות המתייחסת לתובע ממנה עולה כי ביום 11.5.09 העבירה לו 5,000 ₪ וכי זכתה חשבונו בסך 2,593 ₪ עם סיום עבודתו (נספחים ה'-ז' לתצהיר בוקרה).

 

21. התובע אישר בתצהירו שקיבל הלוואה (לטענתו, מבוקרה באופן אישי), אך טען שהחזיר 3,000 ₪ ממנה, כלומר יתרת החוב היא 2,000 ₪, כאשר על פי הסכמת הצדדים, הוא היה רשאי להחזירה מעת לעת, ללא מועד (סעיפים 53-56 לתצהירו). למעשה, מגרסת התובע עולה הסכמה לטענת ההלוואה והמחלוקת היא לגבי פרטיה. גם מגרסת התובע אין חולק כי לתובע יתרת חוב שעליו להשיב.

 

22. על פי כרטסת הנהלת חשבונות שצורפה לתצהירו של בוקרה, הנתבעת היא שנתנה לתובע את ההלוואה ולא בוקרה. אשר ליתרת החוב, התובע לא המציא אסמכתא ליתרה הנטענת על ידו (נזכיר כי מדובר בטענת הודאה והדחה), ועדותו בעניין זה היתה מתחמקת (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 4-15)-

  "ש.       הלוואה 5,000 ₪ עבור טיפול שיניים לאשתך קיבלת? ת.         קיבלתי. החזרתי 3,000 ₪. ש.         יש לך אסמכתא? ת.         לא, כל חודש הייתי נותן משהו על החשבון. ש.         באיזה חודשים בוצעו ההחזרים של ההלוואה? ת.         אני לא זוכר, תמיד היה לי כסף והייתי מחזיר קצת על החשבון. ש.         למי נתת אותו? ת.         למנהל עבודה, פיני בוקרה. ש.         איך אתה זוכר שזה היה בדיוק 3,000 ₪? ת.         כי אני זוכר כמה אני נותן. ש.         למה בתצהירך לא כתוב שהחזרת 3,000 ₪? ת.         לא יודע למה"  

23. לאור האמור לעיל, מתקבלת גרסת הנתבעת, לפיה משכרו האחרון של התובע היא היתה רשאית לקזז יתרת הלוואה בסך 5,000 ₪, על פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. מאחר שבגין שכר 7/09 נתבעו 3,950 ₪ שלא הוכחשו, לאחר החזר ההלוואה התובע נותר ביתרת חובה כלפי הנתבעת, בסכום 1,050 ₪, אותו יש לקזז מהסכומים שייפסקו לזכותו.

  פדיון חופשה

24. התביעה ברכיב זה מבוססת על טענת התובע לפיה לא ניצל כלל ימי חופשה שנתית (סעיפים 66-71 לתצהיר התובע).

  הנתבעת טענה טענת התיישנות והודתה רק בפדיון חופשה של השנה השוטפת וכן שלוש השנים שקדמו לה. הנתבעת ציינה שהתובע ניצל ימי חופשה רבים, אך לא הוצג פנקס חופשה. גם מתלושי השכר לא ברור אם הרישום בתלושים משקף את הניצול בפועל.  

25. על פי ההלכה הפסוקה, "המנעות מעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד. (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג 215 (1972); דב"ע נז/ 3-7 לבון – מ.ת.ת תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584 (1997)).

  כאמור לעיל, לא הוצג פנקס חופשה (עמוד 26 שורות 28-32; עמוד 27 שורות 1-5) ונטענו טענות כלליות של העדרות. חלקן, נוגעות לימי העדרות המוכרים בדין (אבל משפחתי או מחלה) ואחרות נטענו מבלי שצוין מועד ההיעדרות, כך שלא ברור כלל אם מדובר בהעדרות בשנים לגביהן נטענה טענת התיישנות או בשנים מאוחרות יותר.   משלא הובאו בפנינו ראיות לניצול חופשה שנתית כדין ועל פי הוראות החוק, למעט רישום ניצול ימי חופשה בתלושי השכר לחודשים 2/09, 4-6/09, התובע זכאי לפדיון 52 ימי חופשה קלנדריים, על פי החישוב הבא – בגין השנה השמינית לעבודתו, בה פוטר באמצע חודש יולי – 11 ימים (6.5/12 X 22); בגין השנה השביעית לעבודתו – 21 ימים; בגין השנה השישית לעבודתו – 18 ימים; בגין השנה החמישית לעבודתו – 16 ימים. סך הכל – 66 ימים קלנדריים ובניכוי 14 ימי חופשה בשנת 2009, כעולה מתלושי השכר – 52 ימים.   על פי משכורת חודשית של 7,900 ₪, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך: 7,900 X 52/30 = 13,693 ₪.  

26. פדיון הבראה

על פי סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה (י"פ 4689 התשנ"ט 189), נקבע שלאחר סיום יחסי עובד – מעביד, העובד יהיה זכאי לפדיון הבראה לתקופה של עד שנתיים שקדמו לתום תקופת העבודה. לפיכך, התובע זכאי לפדיון הבראה רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו (6/07-7/09). בתקופה זו שולמו לתובע 1,710 ₪ בגין דמי הבראה (הנתונים עולים מתלושי שכר שצורפו לתצהירים). על כן התובע זכאי ליתרת פדיון הבראה בסך של 3,064 כפי שהנתבעת הודתה בסיכומיה (סעיף 30 לסיכומים). החזר הוצאות נסיעה

27. לשיטת התובע, רק לאחר הקמת החברה, הוא קיבל מדי יום 10 ₪ שאותם לקח מקופת העסק (סעיפים 73-74 לתצהיר התובע). הנתבעת טענה שהתשלום היומי בגין נסיעות, בדרך של לקיחת הסכום מהקופה, היה מאז ומתמיד ולא היה כל שינוי עם הקמת החברה (סעיף 43 לתצהיר בוקרה; סעיף 9 לתצהיר אזולאי).
28. התובע העיד שלאורך השנים נהג ליטול כספים מהקופה בגין כלכלה וזאת בניגוד לרכיב הנסיעות –

  "ת.       30 ₪ כל הזמן לקחנו. בהתחלה זה היה 30 ₪, אחרי זה בחברה החדשה זה המשיך, ואחרי זה ביקשתי קצת יותר כי זה לא מספיק לארוחת צהריים, וקיבלתי 30 ₪. ש.         מתי קיבלת 50 ₪? ת.         בהתחלה. אני לא זוכר תאריכים, לשאלתך מתי זה שונה מ – 50 ל – 30 ₪. ש.         הנושא של הכסף מהקופה עבור נסיעות איך זה התחיל? ת.         שם היה שינוי רק בשנה האחרונה שהתחילה החברה החדשה, קיבלתי 10 ₪ כל יום עבור נסיעות. לקחנו מהקופה כמו שכל אחד לקח עבור הנסיעות שלו, וכך גם אני קיבלתי." (עמוד 5 שורות 13-24).   ניסיונו של התובע להבחין בין תשלום דמי כלכלה לבין תשלום דמי נסיעות הוא מלאכותי. לאחר ששמענו עדות זו, אנו דוחים אותה כבלתי מהימנה או הגיונית. התובע העיד שכל השנים היה מקובל להוציא מהקופה סכומים עבור כלכלה. בהתחשב בכך שגם לשיטתו של התובע, תנאי העבודה בדוכן לא השתנו עקב פטירתו של המנוח והקמת החברה, לא שוכנענו שהחברה נהגה באורח שונה דווקא בנושא יחסית זניח כמו החזר הוצאות נסיעה. מכל מקום, על התובע הנטל לשכנע בטענותיו ונוכח עדויות הנתבעת בנושא וחוסר ההגיון בגרסת התובע, התביעה ברכיב זה נדחית.   29.    בשולי הדברים נציין כי התובע לא חזר בסיכומיו על התביעות לדמי מחלה ולדמי חגים ומשום כך איננו נדרשים לסוגיות אלה. נעיר כי לא היה מקום מלכתחילה לתביעה לדמי חגים, מאחר שלא היה חולק שהתובע היה עובד במשכורת ואף לא היה מקום לתביעה לדמי מחלה, בהתחשב בתלוש שכר חודש 11/08 שהנתבעים הציגו, בו מצוין רכיב זה.   עוד נציין כי הצדדים הרחיבו בסיכומיהם לגבי שכרו של התובע במהלך תקופת עבודתו, אולם מאחר שאין חולק לגבי שכרו האחרון של התובע, וממילא פיצויי פיטורים מחושבים על פי השכר האחרון, לא מצאנו להכריע במחלוקת זו.  

30. סוף דבר

א.         התביעה כנגד הנתבעים מס' 1-2 נדחית. ב.         התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1)        פיצויי פיטורים בסך 61,833 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד התשלום בפועל; (2)        תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד התשלום בפועל; (3)        פדיון חופשה בסך 13,693 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד התשלום בפועל; (4)        פדיון הבראה בסך 3,064 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד התשלום בפועל; מכל הסכומים הנ"ל יקוזז סכום של 1,050 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום 15.7.09 ועד ביצוע הקיזוז, בגין החזר הלוואה שניתנה לתובע.   מאחר שהתביעה התקבלה באופן חלקי, כך שהתובע זכה בכחמישית מסכום התביעה המקורי, כל צד ישא בהוצאותיו.     ניתן היום,  י"ח  אדר תשע"ב, 12 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.       רונית כהן, נציגת ציבור (ע)                      דגית ויסמן, שופטת                    צבי שווייגר, נציג ציבור (מ)