בני זוג נישאו ב-1977 בנישואי שידוך, ועד היום טרם התגרשו רשמית, חרף חיוב בית הדין הרבני. כעשרים שנה התקיימו נישואין מלאים, ומשנת 2000 ואילך נשמרו רק למראית עין: הבעל ניהל מערכות יחסים מקבילות בחו"ל, ממנו נולד גם בן נוסף, בעוד האישה המשיכה לנהל הליכים משפטיים נגדו. הבעל פיתח לאורך השנים אימפריה עסקית ענפה בתחומי הנדל"ן והאנרגיה, בארץ ובעולם. שלוש תביעות, רכושיות ומזונות, התנהלו במקביל במשך כעשר שנים, בעיקר בשל מורכבות מיפוי הנכסים והערכת שוויים.

למרות שהבעל טען שמועד הקרע צריך להיקבע כבר בשנת 2000, ולמרות שהאישה כלל לא התייחסה לסוגיה בסיכומיה, קבע בית המשפט שמועד הקרע יהיה המועד שעליו הסכימו הצדדים בעבר במסגרת הליך גישור, אמצע 2015. כך נכללה במסת האיזון תקופה ארוכה של פעילות עסקית, אך נכסים שנצברו לאחר מכן נותרו מחוץ לחישוב.

כנגד הבעל ניהלה רשות המסים הליך עתק על שומה ראשונית של כמיליארד שקלים, אך לבסוף הושג הסדר על תשלום של כ-160 מיליון שקלים בלבד עבור 14 שנות מס. בית המשפט קבע שיש לחלק את הסכום לשנים, להביא בחשבון רק את החלק היחסי השייך לתקופה שעד מועד הקרע, ולזקוף לחובת האישה מחצית מאותו חלק, סכום של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, נקבעה הפחתת מס רעיוני בשיעור של 20% משווי החברות, כדי לשקף את חבות המס העתידית בהעברת הזכויות.

בית המשפט קבע במפורש שמדובר בבני זוג עם פערי השתכרות עצומים: הבעל איש עסקים מתוחכם עם פוטנציאל המשך צמיחה, האישה בת זוג ביתית שלא פיתחה קריירה במהלך הנישואין. עם זאת, נקבע שגם האישה תיוותר עם נכסים בשווי עשרות מיליוני שקלים, כך שאינה צפויה למצוקה כלכלית. לכן, הפעלת שיקולי הצדק החלוקתי לא נועדה למנוע מצב של עוני, אלא לבטא הכרה בפער הפוטנציאל העתידי, באמצעות העברת שתי דירות מגורים במלואן לבעלות האישה, מעבר לחלקה השוויוני ביתר הנכסים.

במשך שנים שילם הבעל לאישה מזונות זמניים גבוהים, שהצטברו לכמעט 8 מיליון שקלים. בית המשפט קבע שמכיוון שהאישה היא שמסרבת להתגרש חרף חיוב רבני, ונוכח אורך ההליך, חובת תשלום המזונות מסתיימת במועד מתן פסק הדין, וחלק מהסכומים ששולמו מעבר לצרכים הבסיסיים, יקוזזו מחשבון איזון המשאבים. כמו כן, בשל ניהול הליך ממושך על בסיס טענות בלתי מבוססות, חויבה האישה בהוצאות משפט שקוזזו אף הן.