צוואות הדדיות הן צוואות שבני זוג עורכים יחדיו, כאשר ההסדר שקבע כל אחד מהם מבוסס על ההסדר שקבע האחר, ולא היה נערך ללא הסדרים אלה. הדוגמה הקלאסית: כל אחד מבני הזוג מצווה את כלל רכושו לבן זוגו, ולאחר פטירת שניהם יועבר הרכוש לילדים בחלקים שווים.

המבחן לקיומה של צוואה הדדית אינו פורמלי. בית המשפט בחן שאלה זו לעומק בעמ"ש 36694-10-16 א' נ' ל' ואח', שניתן ביום 26.11.2017 ופורסם במאגרי המידע, שם נקבע כי צוואות הן הדדיות כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע האחר, ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה. אין הכרח שהצוואות ייערכו במסמך אחד; ניתן לערוך שתי צוואות נפרדות שיחד מגבשות הסדר הדדי. כך גם קיים הסדר הדדי כאשר שני בני זוג חותמים יחדיו בפני שני עדים על צוואה אחת, ומצווים את רכושם זה לזה בלבד.

צוואות הדדיות שנערכו לפני 1.8.2005 (מועד כניסת תיקון 12 לתוקף) אינן כפופות להוראות התיקון. עליהן חל הדין הכללי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, שניתנה עוד לפני שהמחוקק נדרש לסוגיה.

ההלכה המרכזית נקבעה בפסק דין זמיר, שיסדה את כל השיח המשפטי בתחום הצוואות ההדדיות. בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פד"י ס"ב (1) 601 נקבע כי עצם ההדדיות בצוואות אינה מלמדת על רצון להגביל את חופש הציווי. כלומר, הגבלת יכולת השינוי אינה נובעת אוטומטית מהיות הצוואה הדדית. היא חייבת להיות מעוגנת בכוונה משותפת מפורשת או משתמעת, ואי אפשר ללמוד אותה מהתנהגות הצדדים בלבד.

הלכה זו יושמה לאחרונה בעמ"ש 39317-10-22 ד.א נ' ג.ק, שניתן ביום 2.10.2023 ופורסם במאגרי המידע, שם תאר השופט ויצמן את הדין החל על צוואות הדדיות שנערכו לפני תיקון 12: מניעות של אחד מעורכי הצוואות לשנותן תקום אך ורק בהתקיים אחד משניים: ניתן ללמוד מהוראות הצוואה, מנסיבות חתימתה או מהנסיבות בכללותן כי הצדדים התחייבו שלא לשנותה, או כי נמצא מקום להורות על מניעות לשינוי הצוואה מתוך עיקרון תום הלב.

ביום 1.8.2005 נכנס לתוקף תיקון 12 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שהוסיף את סעיף 8א לחוק. תיקון זה שינה מהותית את המשוואה בצוואות הדדיות שנערכו מאותו מועד ואילך.

אחד הנושאים המשפטיים הדקים והמשפיעים ביותר בתחום הצוואות ההדדיות הוא ההבחנה בין שני סוגי הסדרי ירושה שמופיעים לעיתים קרובות בצוואות אלה. ההבחנה השפיעה ישירות על היקף הגבלת היורש הראשון.

בית המשפט הדגיש בהלכת פלוני, שניתנה בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית ביום 10.09. מפי כבוד השופטת וילנר, כי הלכת זמיר חלה בכל מקרה ללא אבחנה בין סוג ההסדר המעוגן בצוואה, כאשר ההסתמכות של בן הזוג שנפטר ראשון אחת וזהה היא, יהא ההסדר אשר יהא.

גם כאשר הצוואה ההדדית אינה כוללת הגבלה מפורשת, ואפילו אין ראיה לכוונה משותפת לאסור שינוי, עשוי בית המשפט לבחון האם בן הזוג שנותר בחיים פעל בתום לב. זהו כלי שיורי, שמפעיל בית המשפט בנסיבות חריגות בלבד.

סעיף 54 לחוק הירושה מעניק לבית המשפט סמכות לפרש צוואה, ומתווה גם את הדרך לעשות כן: הצוואה מתפרשת לפי אומד דעת המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה עצמה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. כאשר הצוואה ניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

גם כאשר טקסט הצוואה נהיר וברור ואינו מצריך פרשנות, בית המשפט בוחן אם הוא כולל הוראה המעידה על רצון הצדדים להגביל את האפשרות לשנות אותה. צוואה שקובעת "תהיה היורשת היחידה שלו אשתו… יהיה היורש היחיד שלה בעלה" ללא כל ניסוח מגביל נוסף, נחשבת לצוואה פתוחה לשינוי.