רקע: הסכם שחתמו עליו ב-2015

הצדדים, בני זוג חרדים שנישאו בשידוך, צברו במשך שנות נישואיהם מספר נכסי מקרקעין, לרבות דירת מגורים ודירת השקעה. בשנת 2014 הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. לאחר ניסיון לשיקום הנישואין, חתמו הצדדים ב-2015 על הסכם שלפיו כלל הרכוש שנצבר – כולל הדירות וכלל הזכויות הסוציאליות – יועבר לבעלות בלעדית של האישה. ההסכם אושר כפסק דין באותה שנה.

ב-2024, לאחר שהאישה פנתה לאכיפת ההסכם, עתר הבעל לביטולו. הוא טען כי חתם על ההסכם מתוך תלות קיצונית שמנעה ממנו שיקול דעת חופשי, ללא ייצוג משפטי, וכי הנתבעת הציגה לו מצג שהסכם לא ייאכף בפועל.

ההלכות המרכזיות שנקבעו

1. תלות קיצונית כבסיס ל"מצוקה" בעילת עושק

בית המשפט קבע שתלות קיצונית של בן זוג בבן זוגו – גם כאשר היא נובעת מאישיות ולא מהתנהגות הצד השני – מהווה "מצוקה" כמשמעותה בעילת העושק, ובלבד שהוכח שהיא שיבשה את תהליכי השיפוט וההחלטה. לצורך כך נדרשת תלות "קיצונית" ולא כל תלות רגשית. בית המשפט אימץ את עדות הפסיכולוג שטיפל בתובע בסמוך לאחר אישור ההסכם, ונתן לה משקל רב בשל היותה מבוססת על טיפול בזמן אמת.

2. חוות דעת מומחה – שיקול דעת שנשמר בידי בית המשפט

בית המשפט מינה מומחה רפואי שקבע שאין הוכחה לתלות קיצונית. עם זאת, בית המשפט דחה את מסקנת המומחה וקבע שחוות דעת מומחה היא בגדר ראיה בלבד, ובית המשפט אינו מתפרק מסמכותו השיפוטית. הביקורת על חוות הדעת כוונה לשתי נקודות: ראשית, המומחה ביסס את מסקנתו על הנחה שגויה לגבי היקף חובות הבעל. שנית, הנמקתו לוקתה במעגליות – הוא הסיק על תקינות שיקול הדעת מתוך ה"הגיון" של ההסכם, כאשר שאלת תקינות שיקול הדעת היא בדיוק מה שנדרש להוכיח.

3. העדר ייצוג משפטי – נדבך משמעותי, לא עצמאי

נקבע שהעדר ייצוג כשלעצמו אינו מספיק לביטול הסכם ממון שאושר. עם זאת, כאשר הוא מצטרף לנסיבות נוספות – הסכם חד-צדדי, העדר משא ומתן, חתימה על הסכם מוכן מראש ורצון להסתיר את ההסכם מבא כוח קיים – הוא הופך לנדבך משמעותי בהוכחת הפגם ברצון.

4. הצהרה בדיון אישור ההסכם – אינה ראיה מכרעת

הבעל הצהיר בדיון אישור ההסכם שהוא חותם ללא לחץ. בית המשפט קבע שהצהרה זו אינה ראיה מכרעת לתקינות שיקול הדעת – שכן אדם שנפגעה יכולתו לזהות לחץ עשוי לומר בכנות שאינו נתון ללחץ. יש לבחון את ההצהרה כחלק ממכלול הנסיבות, תוך בחינה האם היא עצמה הושפעה ממצבו הנפשי.

5. מצג שווא לגבי אי-אכיפת ההסכם

האישה הצהירה בדיון עצמו שלא התכוונה "לנשל" את הבעל. נקבע שהיא הייתה מודעת לכך שהבעל חתם מתוך תפיסה שהסכם לא ייאכף, ולא תיקנה תפיסה זו. מסקנת בית המשפט: הצגת מצג שהסכם לא ייאכף, תוך ידיעה שהצד השני מאמין לכך, עולה כדי ניצול במסגרת עילת העושק וגם כדי הטעיה.

מה מבדיל מקרה זה ממקרים בהם בית המשפט דחה ביטול?

מועד תביעת הביטול – מתי מתחיל מרוץ הזמן?

בית המשפט הרחיב את הדוקטרינה לגבי מועד מסירת הודעת ביטול בעילת עושק. נקבע שכאשר מצב המצוקה נמשך לאחר כריתת ההסכם, מניין "הזמן הסביר" מתחיל רק עם פקיעת המצוקה, או – לחלופין – עם נקיטת פעולה אקטיבית לאכיפת ההסכם על ידי הצד השני. בנסיבות פסק הדין, הבעל הגיש את תביעת הביטול תוך שנה מעת שהאישה פנתה לאכיפה, וזה נמצא סביר.