הרקע: בני זוג נוצרים שנישאו ב-1985 וגרשו ב-2022 ; 37 שנות נישואין, שלושה ילדים, ביניהם בן עם נכות של 100%. הנכס שבמחלוקת ; בית מגורים ישן בשטח כ-100 מ"ר ; היה בבעלות אבי הבעל. ב-2010 העביר האב את הנכס לבנו במתנה, נרשם ב-2013 על שמו בלבד. במהלך הנישואין נבנתה תוספת של 62 מ"ר מכספי ביטוח לאומי ומהלוואה שנלקחה מהחשבון המשותף. בית משפט קמא דחה את תביעת האישה וקבע שלא הוכח "דבר מה נוסף".

ההכרעה בערעור: הערעור התקבל ; האישה זכאית למחצית הזכויות הקנייניות בנכס.

חמשת הגורמים שהכריעו:

• הלוואה מהחשבון המשותף ; 80,000 ש"ח נלקחו מהחשבון המשותף לבנייה, למרות שלאיש היה חשבון נפרד. בית המשפט: הבחירה ללוות מהחשבון המשותף מלמדת על כוונת שיתוף.
• השקעות בתקופת הנישואין ; שיפוצים ותוספת בנייה בשווי 263,880 ש"ח ; כ-27% משווי הנכס הכולל (980,400 ש"ח). בית המשפט: שיעור זה "צובע" את הנכס כמשותף.
• מצג שיתוף מראשית הנישואין ; האיש הודה שאילו רכשו דירה חלופית היתה נרשמת על שם שניהם. האישה הסתמכה על מצג זה.
• 37 שנות מגורים וגידול ילדים ; בית המגורים של המשפחה כולה, מקום שבו גדלו שלושת הילדים. בית המשפט: "בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים".
• טיפול ממושך בבן הנכה ; האישה ליוותה יומיומית את הבן שהוכר כנכה ב-100%. קצבת הנכות שמימנה את הבנייה קשורה ישירות לטיפולה.