השאלה המשפטית: האם פרטיות של אדם שאינו בעל דין מונעת צו גילוי?

הליך גירושין עשוי לעורר מחלוקת עובדתית שלא ניתן להכריע בה באמצעות גרסאות הצדדים בלבד. כאשר המידע הנדרש מוחזק בידי רשות ציבורית או גורם פרטי, מתחדדת שאלה נוספת: האם מותר לבית הדין להורות על מסירת מידע הנוגע לאדם שאינו צד להליך?

בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1175940/1 נקבע כי הזכות לפרטיות היא שיקול ממשי, אך אין בה כשלעצמה כדי לשלול את סמכות בית הדין להוציא צו מתאים. נדרשת בחינה של נחיצות המידע, תרומתו לבירור האמת והיקף הפגיעה הכרוך בגילוי.

במסגרת תביעת גירושין ביקש הבעל לאמת פרטים הנוגעים לאדם שלישי, שעל פי טענותיו היה בקשר עם האישה. הוא ביקש שני סוגי צווים: האחד לקבלת נתוני כניסה ויציאה מהארץ בנוגע לימים 27.7.2017 ו-29.7.2017, והשני לקבלת מידע מחדרי אירוח לגבי 5.5.2017.

בית הדין האזורי דחה את הבקשה בהחלטה מיום 7.5.2018, תוך הסתמכות על כך שהעדויות שנשמעו מספיקות לדעתו. בהחלטת הבהרה מיום 17.5.2018 צוין כי לא ניתנו הוראות למתן צווים הנוגעים לצד שלישי. הבעל הגיש ערעור ביום 23.5.2018, בטענה שהיעדר הצווים פוגע ביכולתו להוכיח את טענותיו.

בית הדין הגדול הבחין בין ערעור בזכות על פסק דין המסיים את ההליך לבין השגה על החלטת ביניים, המצריכה בדרך כלל רשות ערעור. לפי תקנות הדיון שנדונו בפסק הדין, בקשת רשות ערעור מוגשת בתוך עשרה ימים, בכפוף לכללים בדבר תחילת מניין התקופה.

למרות הקושי באופן הגשת ההליך, בית הדין החליט לדון בערעור לגופו. בין שיקוליו: כבר נקבע דיון והצדדים התייצבו, והכרעה בשאלת הראיות עשויה להשפיע על פסק הדין בתביעת הגירושין, בטרם יינתן.

נקודת מפתח בהנמקת בית הדין הייתה שהאדם השלישי כבר השיב בחקירתו על השאלות העובדתיות שלגביהן התבקש המידע. הוא נשאל על נסיעותיו ועל שהותו בחדרי האירוח, והשיב לגופן של השאלות. מנגד, כאשר התבקש להציג דרכון, העלה טענה הנוגעת לפרטיות.

בית הדין הבחין בין דרישה לחשיפת פרטים חדשים ורחבים על חייו של אדם לבין בדיקה נקודתית של עובדות שכבר מסר בעדותו. לשיטתו, צו המוגבל לאימות תשובות קונקרטיות עשוי לצמצם את עוצמת הפגיעה בפרטיות ולסייע בבחינת מהימנות העד.

במסגרת הדיון באיזון בין בירור האמת לפרטיות, פסק הדין בחן ארבעה שיקולים מרכזיים:

בית הדין קבע שבנסיבות המקרה התקיימה הצדקה לבירור באמצעות צווים, אך הדגיש כי על בית הדין להפעיל שיקול דעת לגבי היקף המידע ושלבי קבלתו.

פסק הדין הקדיש דיון נרחב לחובת הדיינים לבחון טענות ועדויות ולא להסתפק בקבלתן ללא בדיקה כאשר מתעורר ספק במהימנותן. במסגרת הניתוח נדונו מקורות הלכתיים, תקנות הדיון, חוק הגנת הפרטיות ופסיקה אזרחית.

עם זאת, בית הדין לא קבע כי כל ראיה רצויה מצדיקה כל דרך להשגתה. ההכרעה התייחסה למידע שנאסף כדין ומוחזק בידי גופים ציבוריים או פרטיים, ולשימוש בצווים שיפוטיים במידה הדרושה. בפסק הדין אף הושארה לעיון נוסף שאלה עקרונית הנוגעת ליחס בין שיטות המשפט ובין שימוש בראיות שהושגו שלא כדין.

בית הדין האזורי נדרש להוציא צו למשרד הפנים ולרשות התעופה, המוגבל לנתונים המתייחסים לתאריכים 27.7.2017 ו-29.7.2017 בלבד. לגבי הבקשה המופנית לחדרי האירוח, לא ניתן צו מיידי: נקבע כי לאחר קבלת המידע הראשוני יחליט בית הדין האזורי אם להוציא גם צו זה.

עוד נקבע כי לא ייפסקו הוצאות, דמי ההפקדה שהפקיד המערער לצורך הערעור יוחזרו לו, תיק הערעור ייסגר וההחלטה תותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

הלקח המרכזי מן ההכרעה הוא ההבחנה בין בקשה גורפת למידע אישי לבין בקשה ממוקדת לאימות עובדות בעלות משמעות לתביעה. גם כאשר המידע נוגע לצד שלישי, בית הדין רשאי לבחון את הצורך בצו ולאזן אותו מול זכות הפרטיות.

אין בפסק הדין קביעה כי הטענות העובדתיות של הבעל הוכחו, ואין בו היתר אוטומטי לקבלת כל מידע אישי. ההכרעה עסקה בשאלה אילו כלים ראייתיים יעמדו לרשות בית הדין כדי שיוכל לברר את הטענות לפני שיכריע בתביעה.

שאלות ותשובות על צווי גילוי מידע

פרטי פסק הדין

ערכאה: בית הדין הרבני הגדול בירושלים. מספר תיק: 1175940/1. מועד פסק הדין: ו׳ בכסלו תשע״ט, 14.11.2018. הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז־אילוז.