רקע: מהגרת, דירה, וצוואה שהעניקה הכל לנכד אחד

המנוחה עלתה לישראל מאתיופיה בשנת 1998, ורכשה דירה בקריית מלאכי מתוקף זכאותה כעולה חדשה. היא לא ידעה עברית, לא בדיבור ולא בקריאה, ותקשרה רק בשפת אמהרית. בשנת 2015, בגיל 84, נערכה לה צוואה בפני שני עדים, שהורישה את כל רכושה לנכד אחד, המשיב, בן בתה.

בצוואה נרשם כי המנוחה זוהתה, הצהירה שזו צוואתה, חתמה עליה לאחר שהוסברה לה על ידי עורך הדין ו"תורגמה לה בשפה האמהרית" על ידי מר מ.נ. עורך הצוואה, עו"ד אירני, נפטר לאחר מכן ולא נמצאו מסמכים קשורים. עם פטירת המנוחה בדצמבר 2021, הגיש המשיב בקשה לקיום הצוואה, שהתקבלה ב-29.05.2022. שלושה מילדיה של המנוחה, ויורשי בתה שנפטרה, הגישו תביעה לביטול הצוואה.

עדות המתורגמן: לא תרגמתי דבר ולא הוציאתי מפי מילה אחת באמהרית

מוקד פסק הדין הוא עדותו של מר מ.נ., שרשום בצוואה כ"מתורגמן לשפה האמהרית". בדיון בבית המשפט, נשאל על תפקידו ועל מה שאירע בעת עריכת הצוואה. עדותו הייתה מפתיעה לעומת הכתוב בצוואה.

המתורגמן העיד כי הגיע למשרד עורך הדין במקרה, לאחר שישב בבית קפה בסמוך. עורך הדין ביקש ממנו לחתום כעד. לדבריו הוא "רק היה בחתימה" ולא תרגם דבר. הוא הדגיש שוב ושוב כי לא תרגם דבר וכי לא הוציא מפיו מילה אחת באמהרית. על תמיהת בית המשפט לגבי כיצד פרטיו נרשמו מראש על המסמך כ"מתורגמן", ענה שיתכן שהמסמך הוכן לאחר שהוביא לעורך הדין את תעודת הזהות שלו.

שני הפגמים שביטלו את הצוואה

פגם א': אי-תרגום, פגם מהותי היורד לשורש

הדין מחייב שכאשר מצווה אינו שולט בשפה שבה נכתבה הצוואה, חובה לתרגם לו את תוכנה בפועל. דרישה זו, שהחוק קבע אותה לצוואה בפני רשות, הוחלה בפסיקה גם על צוואה בעדים. פגם כזה אינו "פגם צורני" שניתן לרפא לפי סעיף 25 לחוק הירושה, אלא פגם היורד לשורש גמירות הדעת של המצווה.

תוצאה מיידית של קביעה זו: נטל ההוכחה עובר לכתפי מי שמבקש לקיים את הצוואה. עליו להוכיח שהמצווה הבין את הוראותיה, ושהן משקפות את רצונו האמיתי. נטל זה הוא כבד. במקרה שנסקר, המשיב לא הצליח לעמוד בו.

פגם ב': מרכיב יסוד חסר, אינו ניתן לריפוי כלל

מעבר לכך, בית המשפט קבע שנפל פגם נוסף, חמור אף יותר: המנוחה לא הצהירה בפועל בפני שני העדים כי זו צוואתה. הצהרה זו, שסעיף 20 לחוק הירושה מחייב, היא "מרכיב יסוד" של צוואה בעדים. ללא קיומו, אין בפנינו צוואה כלל, ואי אפשר לרפא פגם זה בשום צורה, גם אם לבית המשפט לא היה ספק שהצוואה משקפת את רצון המצווה.

השוואה: שני סוגי הפגמים בצוואה

מה נקבע לגבי רצון המנוחה ומהימנות העדים?

בית המשפט ניתח את עדויות הצדדים ומצא שגם אם הייתה מוכחת כוונה כללית של המנוחה להוריש את ביתה למשיב, לא היה בכך כדי להרים את הנטל הכבד הנדרש. הפגמים שנפלו בצוואה עצמה, ובמיוחד העדר מרכיב היסוד, מנעו קיומה ללא קשר לשאלת הרצון.

עוד ציין בית המשפט, כי עדות המשיב עצמו לא הייתה קוהרנטית: בתחילה טען שלא ידע על עריכת הצוואה, ובהמשך העיד שידע על כוונת המנוחה "כמה שנים" קודם לכן. המשיב לא הביא ראיות להזים את הטענה שנכח בעיר ביום עריכת הצוואה, ולא הביא את רעייתו להעיד.

הניתוח הכולל: מה לקחת מפסיקה זו?

פסיקה זו ממחישה כמה נקודות מרכזיות לכל העוסקים בנושא ירושה וצוואות:

ראשית, חתימה פיזית על צוואה אינה מספיקה. כאשר מצווה אינו מבין את השפה שבה נכתבה הצוואה, נדרש תרגום אמיתי ובפועל, לא הצהרה טקסטואלית בצוואה. המתרגמן שרשום בצוואה ככזה חייב לתרגם בפועל בעל פה את תוכן הצוואה למצווה, ולא רק לחתום כעד.

שנית, ספק בדבר ידיעת המצווה את תוכן הצוואה פועל נגד הצוואה, לא לטובתה. בית המשפט ציין שמצבר של ספקות, גם ללא ודאות מלאה, מצדיק ביטול.