רקע: עשור של הליכים סביב חסרת ישע

העותר הוא בעלה של אישה שאובחנה במחלת הנטינגטון, מחלה ניוונית תורשתית חשׂוּכת מרפא, המובילה בהדרגה לדמנציה ואובדן שליטה על יכולת התנועה. על רקע מצבה המורכב של האישה, ניהל בעלה לאורך שנים עשרות הליכים משפטיים, שעיקרם בשאלה מי ייצג את עניינה, מי יקבל החלטות בנוגע לגופה ולרכושה, ומאיפה יגיעו מקורות המימון לטיפול בה.

במהלך השנים מונו שלושה אפוטרופסים-לדין מטעם הנהלת הסיוע המשפטי לייצג את האישה בהליכים שונים. העותר טען כי כולם פעלו בניגוד לטובתה, תוך ניגודי עניינים, היעדר פיקוח ואישור מינויים ללא נהלים ברורים. בשנת 2025, כאשר תגובת המשיבה עדיין הייתה ממתינה, נפטרה האישה. שני הסעדים הראשונים הפכו בכך לבלתי רלוונטיים, והדיון התמקד בסעד המערכתי בלבד.

שלושת הסעדים שנתבקשו

העותר ביקש שלושה סעדים בעתירה. הסעד הראשון, כי בגץ יורה למשיבה לנמק את סירובה למנות מייצג חדש שיגבה את מזונות האישה, לאחר שהמייצג הקודם נטש. הסעד השני, כי תינתן הוראה לנמק מדוע לא ננקטו צעדים כנגד אפוטרופסים-לדין שהתנהלו בחוסר ראוי. הסעד השלישי, העקרוני, כי תינתן הוראה לנמק מדוע מאשרים מינויי אפוטרופסים-לדין ללא נהלים, אבחנה ופיקוח ראויים.

ההלכות המרכזיות שנקבעו

1. מי הגורם הממנה – בית המשפט, לא הסיוע המשפטי

בגץ הבהיר בצורה חד-משמעית כי סמכות המינוי של אפוטרופסים-לדין נתונה לבית המשפט בלבד, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולפי תקנות סדר הדין האזרחי. הנהלת הסיוע המשפטי אינה הגורם הממנה, גם כאשר היא זו שמכוונת בפרקטיקה את זהות עורך הדין הממונה. בית המשפט הממנה הוא גם הגורם המוסמך לשנות, לבטל ולהחליף את האפוטרופוס לדין, ולו ניתן לפנות בתלונות.

2. חובת הפיקוח של הסיוע המשפטי אינה מתבטלת

בגץ הדגיש שגם אם סמכות המינוי נתונה לבית המשפט, חובת הפיקוח של הנהלת הסיוע המשפטי על אפוטרופסים שמינתה עומדת על כנה. המשיבה חייבת לברר תלונות שמגיעות אליה בנוגע להתנהלות אפוטרופסים-לדין מטעמה, ואף הצהירה שכך היא נוהגת בפועל. עם זאת, בית המשפט שמינה הוא הכתובת הראשונה, לרבות הגשת בקשות למתן הוראות ספציפיות לאפוטרופוס.

3. הסעד הכולל, העקרוני, אינו מתאים להכרעה בבגץ

בגץ חזר על ההלכה הידועה כי הוא אינו נענה לסעדים כלליים ועקרוניים המבקשים מן הרשות לדאוג "לביצוע החוק" באופן כולל. עניינים של הסדרה ומדיניות נתונים לסבירות רחבה ולמלאכת מטה של הרשות המוסמכת, ולא בנקל ייתן בגץ צו בעניינם. עם זאת, הוא הביע ציפייה ברורה שהגורמים הרלוונטיים יפעלו לגיבוש הסדרה מפורטת.

4. הכרה בפגם ההסדרתי – המלצה לרפורמה

בחלק המשמעותי ביותר של פסק הדין מבחינה עקרונית, קבע בגץ כי יש ממש בטענת העותר שתחום האפוטרופסים-לדין אינו מוסדר דיו. בניגוד לאפוטרופוסות הרגילה, המוסדרת בפירוט בפרק השלישי לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תפקיד האפוטרופוס לדין, חובותיו, אופן מינויו ודרכי הפיקוח עליו אינם מפורטים כמעט בחקיקה ובפסיקה. בגץ הוסיף כי בהצעת החוק המקורית נועד האפוטרופוס לדין להיות חלק מאותו מוסד אחיד, אך הוצא לפרק נפרד ממניעים לא ברורים, וייתכן שמוסדר כיום פחות ממה שהיה צריך.

אפוטרופוס לדין לעומת אפוטרופוס רגיל – מה ההבדל?

שלוש התובנות העקרוניות של בגץ

1. רצון האדם הוא "כוכב הצפון"

בגץ הדגיש כי אפוטרופוס לדין אינו יכול להפוך את השקפתו האישית על "מה טוב לאדם" לעמדה המחליפה את רצונו של האדם שאותו הוא מייצג. קיימת סכנת פטרונות ממשית: בעל המקצוע עלול להפוך בפועל לדמות המרכזית בהליך, בעוד קולו של חסר הישע נדחק הצדה. האפוטרופוס לדין נדרש לייצג את רצון האדם, לא את עמדתו שלו.

2. ניגוד עניינים מערכתי, לא רק פרטני

בגץ לא קבע שהאפוטרופסים הספציפיים בתיק זה פעלו בניגוד עניינים, ובמכוון נמנע מכך, בין היתר משום שלא צורפו כמשיבים ולא ניתנה להם הזדמנות להשיב. עם זאת, הוא קבע שיש לתת את הדעת לקשרים מוקדמים בין עורכי דין המשמשים כאפוטרופסים-לדין לבין עמותות וגופים מוסדיים המשמשים כאפוטרופסים לגוף ולרכוש, כאשר אותם גורמים נפגשים שוב ושוב בתיקים שונים. גם ללא ניגוד עניינים פורמלי מוכח, מערכת קשרים מקצועיים חוזרים מחייבת כללים, שקיפות ובקרה.

3. נהלים ברורים ונגישים

בגץ קרא לסיוע המשפטי לשקול הסדרה ברורה ומונגשת של נהלי המינוי, השיקולים לבחירת האפוטרופוס, הפיקוח עליו ועקרונות פעולתו. הוא ציין שייתכן שהתפקיד המרכזי בהסדרה מוטל על הרשות המחוקקת והמבצעת, וכי השאלה אם הוראות הפרק השלישי לחוק הכשרות חלות גם על אפוטרופוס לדין טרם הוכרעה בפסיקת העליון.

תוצאה אופרטיבית לעומת קביעה עקרונית

פסק הדין יוצר הבחנה חדה בין שני מישורים. אופרטיבית, העותר לא קיבל צו, העתירה נמחקה ולא נקבע שאחד משלושת האפוטרופסים פעל שלא כדין. בגץ נמנע מכך במכוון, הן מפני שהם לא צורפו כמשיבים, הן מפני שבגץ אינו הפורום המתאים לבירור עובדתי פרטני כזה.

עקרונית, לעומת זאת, העתירה הצליחה להציף בעיה שהעליון הכיר בה במפורש: קיים חסר רגולטורי בתחום האפוטרופסות לדין, במיוחד בכל הנוגע לחובות התפקיד, פיקוח, ניגודי עניינים, וזיקה בין רצון האדם לבין תפיסת האפוטרופוס.