הסעיף קובע שאיש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם, ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו את מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה.

שני יסודות בלשון החוק: חיי משפחה, ומשק בית משותף. שניהם נדרשים יחד. אך הפסיקה הרחיבה את הבחינה, ומעבר ללשון הסעיף בוחן בית המשפט גם את אומד דעתם הסובייקטיבית של שני הצדדים, כיצד ראו הם עצמם את הקשר, ולא כיצד ראו אותם אנשים מחוץ לקשר.

היסוד הראשון שנדרש להוכיח הוא קיום יחסי אישות המושתתים על חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות, המראים שבני הזוג קשרו את גורלם זה בזה. אין די בכך שהצדדים חיו תחת אותה קורת גג, נסעו יחד לעיתים, או שאחרים ראו אותם כבני זוג מבחוץ.

הפסיקה קבעה שאין די בקיומם של חיים משותפים באותו בית, ויש להוכיח חיי אישות שלא התקיימו רק כאפיזודה חולפת. חשוב עוד יותר: הקובע הוא כיצד ראו הצדדים עצמם את הקשר ביניהם, ולא כיצד ראו אותם צדדים שלישיים. עצם הנחת עצם הדבר מצד שכנים, חברים או בני משפחה, גם אם מבוססת על ראיות חיצוניות, אינה מספקת.

היסוד השני נבחן לפי ניהול חיים משותפים מתוך כוונה לקיים מסגרת הכוללת שיתוף כלכלי, קביעות ועזרה הדדית. הפסיקה פירשה "משק בית משותף" כמגורים משותפים, אכילה, שתייה, לינה, ניקיון, כביסה וקיום כלכלי משותף, לא מטעמי נוחות בלבד, אלא כפועל יוצא של חיים זוגיים אמיתיים שבהם כל צד תורם ככל יכולתו לקיום התא המשותף.

כשתביעה לירושה נסמכת על מעמד ידועים בציבור ומוגשת נגד העזבון, ובמיוחד כשיש יורשים אחרים על פי דין כמו אחים, אחיות או הורים, נטל ההוכחה המוטל על הטוען הוא מוגבר. פירוש הדבר שאין די בהסתברות גבוהה יותר, אלא נדרשות ראיות כבדות משקל ומשכנעות שיגברו לא רק על ספק סביר, אלא גם על הזכויות הדמיות שמקנה קשר הדם.

נטל זה מוגבר כשמדובר בתביעה שבה הצד האחר, המנוח, אינו יכול עוד להשיב לטענות. במצב כזה בית המשפט בוחן בקפדנות יתרה את אמינות הראיות, ואת עקביות גרסת הטוען לאורך ההליך כולו.