המנגנון הראשון, והוותיק יותר, הותווה על ידי כב' השופטת דפנה ברק-ארז בבע״מ 919/15. המנגנון יצא מנקודת מוצא פרקטית; כאשר ההורים חולקים את האחריות בעין על ההוצאות היומיומיות, אך נדרשת ניהול ״מרכזי״ של ההוצאות האחרות שאינן מתקזזות מאליהן.

השופטת ברק-ארז עמדה על שני יתרונות מרכזיים. ראשית, פשטות יישומית; אין צורך בתיאום יומיומי, אין הצורך בהתחשבנויות מתמשכות, ואין מקום למחלוקות חוזרות לגבי כל פריט. שנית, ניהול תקציבי מאוזן; הורה אחד שולט בתקציב הכולל ומתעדף בין צרכים מתחרים, כפי שכל הורה במשפחה גרעינית עושה.

המנגנון השני, שצבר תאוצה בפסיקה האחרונה, יוצא מתפיסה שונה במהותה. הוא רואה במנגנון ״הורה מרכז״ בעייתי במקרים של חוסר אמון בין ההורים; הוא ממקם הורה אחד כסמכות בלעדית, מותיר את ההורה השני בתפקיד מממן פאסיבי, ועלול להעצים את הקונפליקט.

היתרון המרכזי של המנגנון הוא אי-תלות בשיתוף פעולה יומיומי בין הורים מסוכסכים. כל הורה פועל בתחום שהוקצה לו ללא צורך באישור או בהתייעצות מתמדת. הילדים חשים ששני ההורים דואגים להם הלכה למעשה, לא רק במימון אלא ברכישה עצמה.

להלן חלוקת הקטגוריות שנקבעה בפסק הדין; דוגמה מובהקת לאופן יישום המנגנון בפועל. החלוקה נעשתה בהתאם לגיל ומגדר הקטינות, ותוך שמירה על המאפיינים שהותוו בפסיקה; פשטות יישום ואי-תלות בשיתוף פעולה יומיומי.

בכל מקרה, הצלחת המנגנון תלויה בניסוח מדויק; הגדרה ברורה של הקטגוריות, מועדי הרכישה, היקף סביר וגבולות הוצאה, ומנגנון פתרון מחלוקות. נוסח לקוי מוביל למחלוקות חדשות גם תחת מנגנון נכון מבחינה עקרונית.