" תביעה כספית – ביטול הסכם לרכישת עסק – השבה ופיצויים – אי גילוי פרטים מהותיים לגבי עסק –  פסק דין – עורך דין ונוטריון אופיר יצחקי " –  

 להלן פסק דין בו ייצג עורך ונוטריון אופיר יצחקי.

 

   

בתי המשפט

בית משפט השלום נתניה		א  003421/01 א 016396/01
בפני:	בפני כב' השופטת יעל קלוגמן	תאריך:	16/01/2006

 

 

 

בעניין:	דנוך בת שבע
	ע"י ב"כ עוה"ד	אנגלנדר	התובעת והנתבעת שכנגד
	נגד
	גלאם חיה
	ע"י ב"כ עוה"ד	יצחקי	הנתבעת והתובעת שכנגד

 

פסק-דין

 

הצגת המחלוקת

 

1. גב' בת שבע דנוך (להלן: בת שבע) ניהלה בפרדסיה עסק של חנות מכולת, ביחד עם בן זוגה, מר אליהו דדון ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר באופן פתאומי ביום 31.12.99.

החנות הושכרה ממר אבנר שמע (להלן: שמע).

 

2. עקב פטירתו הפתאומית של המנוח העמידה בת שבע את העסק למכירה.

האדם שטיפל בעיסקה מטעמה היה מר שאול דדון (להלן: שאול), אחיו של המנוח.

מייד בתום השבעה, ביום 07.01.00, נחתם "הסכם דברים" בין בת שבע לבין האחים משה גלאם ויעקב גלאם (להלן: משה; יעקב).

למעשה הרוכש היה יעקב אך משה השתתף עמו במשא ומתן.

על-פי הסכם זה רכשו משה ויעקב מבת שבע את הציוד שבמכולת (מדפים, מזגן, מקררים – למעט מקררים של ספקים, קופה רושמת, משקל, מקפיאים ועוד); תמורת 15,000 ₪.

 

 

עוד נאמר בהסכם זה כי אין למוכרת כל אחריות לגבי שכירות הנכס, או "לכל הקשור לנכס ו/או לרישיונותיו".

ביום 10.01.00 נערך זיכרון דברים בין בת שבע לבין יעקב ומשה, ולפיו המלאי שבחנות נספר, נבדק ואושר, ונמסרו מפתחות החנות לקונים.

מחיר העיסקה במלואה – ציוד ומלאי יחדיו – היה 89,126 ₪.

מתוך סכום זה שילם יעקב במזומן 30,000 ₪, ואת היתרה – בארבעה שיקים דחויים.

השיקים נמשכו מחשבונה של גב' חיה גלאם, אשתו של יעקב (להלן: חיה), ונחתמו בידה.

ביום 11.01.00 חתם יעקב על חוזה שכירות עם שמע, לתקופה בת שנה עם אופציה להארכה בשנתיים נוספות.

 

3. יעקב טוען כי לאחר החתימה על "הסכם הדברים" ותשלום הסך של 30,000 ₪ במזומן, על חשבון העיסקה, התקשר אל משה חבר ותמה כיצד נכנסו לעיסקה זו, שכן יש צו סגירה לגבי העסק.

יעקב נדהם ממידע זה, שכן בת שבע הבטיחה לו ש"הכל בסדר" לגבי החנות. הוא פנה אל בת שבע, והיא חזרה על דבריה, כי הכל תקין, ואף חתמה – ביום

09.01.00 – על כתב התחייבות, שבו התחייבה כי לא קיים צו סגירה לעסק, וכי אם במשך תקופת שלוש השנים הבאות ייסגר העסק, היא מתחייבת להחזיר ליעקב את הסכום של 30,000 ₪ ששולם לידיה במזומן באותו מועד.

לנוכח התחייבות זו של בת שבע, נחה דעתו של יעקב, ויום למחרת בוצעה גם העברת המלאי שבחנות לידי הקונים, ושולמה יתרת התמורה בשיקים, כפי שפורט לעיל.

           

 

 

4. ביום 31.01.00 נשלח אל יעקב מכתב התראה מאת ב"כ המועצה המקומית פרדסיה, ולפיו אין לעסק רישיון, והפעלתו מהווה עבירה. ניתנה ליעקב אורכה בת שבעה ימים לסוגר את העסק, טרם נקיטת צעדים על ידי הרשות המקומית, ובהם צו להפסקת הפעלת העסק והליכים אחרים.

עוד נאמר באותו מכתב כי באוקטובר 1999 ניתן גזר-דין כנגד בת שבע, והוצא לעסק צו סגירה, אשר ביצועו נדחה בשנתיים.

 

5. משקיבל יעקב מכתב זה, נוכח כי בת שבע רימתה אותו, וכי העיסקה נכשלה בכישלון תמורה מוחלט.

ביום 15.02.00 הגיש יעקב כנגד בת שבע תלונה במשטרה בגין קבלת דבר במרמה, ובאותו יום אף ביטל את השיקים הדחויים שנתן לה (התלונה נחקרה, והתיק נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות; המסמכים שנזכרו עד כאן צורפו כנספחים לתצהיריהם של הצדדים).

 

6. בת שבע מצידה טוענת כי נמסר ליעקב דבר צו הסגירה שהוצא לגבי העסק בשנת 1999, וכי ניתנה אורכה בת שנתיים לביצועו.

לטענתה, מצב דברים זה היה ידוע ליעקב מלכתחילה, ועל כן נקבע ב"הסכם הדברים" הראשון, כי בת שבע אינה אחראית לרישיון העסק.

את חתימתה על כתב ההתחייבות מיום 09.01.00 מסבירה בת שבע בכך שלא קראה את המסמך ולא הבינה אותו, אלא סברה כי היא חותמת רק על אישור לקבלת הסכום של 30,000 ₪ ששולם לה על חשבון העיסקה.

 

7. לפני תביעותיהם ההדדיות של הצדדים:

תיק א. 3421/01 נפתח כתיק הוצאה לפועל, שבו הגישה בת שבע לביצוע אחד מהשיקים, אשר גלאם ביטלו: שיק על סך 22,244 ₪, שמועד פרעונו: 10.02.00.

 

חיה ויעקב גלאם הגישו כנגד בת שבע תביעה נגדית בתיק א.16396/01, ובה תבעו נזקים שונים שנגרמו להם בנסיבות העיסקה שבוטלה, בסכום של 150,000 ₪.

הדיון בשתי התביעות אוחד.

 

האם נעשתה כלפי גלאם הטעייה שמזכה אותם לבטל את ההסכם

 

8. גלאם טוענים כי אי הגילוי, טרם חתימת העיסקה, אודות צו הסגירה שהוצא לעסק, מהווה הטעייה, כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), שמזכה אותם לבטל את ההסכם.

 

אין מחלוקת כי בעת חתימת העיסקה היה קיים צו סגירה לעסק (הדבר נקבע כמוסכמה בישיבת קדם משפט, ביום 2.7.01).

מהראיות עלה כי בת שבע היתה במצב נפשי קשה, בשל פטירתו הפתאומית של המנוח, והפקידה בידי אחיו שאול את עניין מציאת הפתרון לחנות המכולת, באופן שיחסוך ממנה את הצורך להתמודד עם הבעיות של העסק ושל הבנקים (עדות שאול, בעמ' 57 לפר').

על פי עדותם של בת שבע ושל שאול, נתנה בת שבע לשאול סמכות מלאה להחליט על גורל העסק, לרבות מכירת כל המצוי בו, וכי ההחלטה על המכירה בשלה עוד במהלך השבעה על המנוח.

אין מחלוקת כי המשא ומתן נוהל עם שאול, וכי הוא ערך הן את "הסכם הדברים" הראשון והן את "זיכרון הדברים" שנחתם לאחר ספירת המלאי. בת שבע סמכה על שאול באופן מלא וחתמה על המסמכים הללו, כשהביאם לחתימתה.

שאול פעל, איפוא, בעניין המכירה כשלוחה של בת שבע.

 

 

 

9. בדיעבד הסתבר כי בשנת 1999 הוגש כנגד בת שבע כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון בחנות המדוברת (פ/ 2259/99; כתב האישום ופרוטוקול הדיון צורפו לתיקים דנן).

 

בדיון בתיק זה, ביום 12.10.99, הורשעה בת שבע באשמה, על פי הודאתה. בטיעוניה לעונש היא הציגה את המנוח, שנכח באולם, כבעלה, שהוא נכה, וטענה כי בנם נהרג בפיגוע בנצרים כארבע שנים קודם לכן (לאמיתו של דבר, היו בני הזוג ידועים בציבור, וההרוג היה בנו של המנוח).

עוד טענה בת שבע, כי בני הזוג עומדים להמשיך ולטפל בקבלת רישיון לעסק, כפי שעשו כבר בעבר, וביקשה ליתן להם שהות להשלים את הטיפול.

בגזר הדין ציינה כב' השופטת טלמור כי היא מתחשבת במצבה הקשה של בת שבע, שהיא אם שכולה ונעדרת הרשעות קודמות. בגזר הדין הוצא צו סגירה לעסק, וביצועו עוכב למשך 24 חודשים.

שאול – שלוחה של בת שבע לגבי העיסקה דנן – אישר (בעמ' 57 לפר') כי לפני מכירת העסק נודע לו דבר קיומו של צו הסגירה, והוא ידע זאת בעת שניהל את המשא ומתן עם יעקב ומשה גלאם.

למרות זאת, לא גולה לקונים דבר קיומו של צו הסגירה.

ב"הסכם הדברים" נאמר כי המוכרת אינה אחראית לרישיונות העסק, אך בין זאת לבין אי-גילוי אודות צו סגירה שניתן בגזר דין – יש מרחק רב.

שאול הדגיש בתצהירו כי הסכם המכר היה לגבי סחורה וציוד בלבד. בסעיף 6 של תצהירו נאמר כי במהלך המשא ומתן הועלה העניין של רישיון העסק, וכי הוא הודיע ליעקב כי יש להסדיר את רישיונות העסק מול הגורמים המתאימים.

בעדותו אמר שאול: "אני לא זוכר אם ציינתי שיש צו סגירה של בית משפט" (בעמ' 68 לפר').

 

 

יעקב טען כי במשא ומתן לא הועלה כלל עניין רישיון העסק:

             "ש.  האם במו"מ עלה הנושא של רישיון עסק?

             ת.  לא.

             ש.  יש טענה של הצד השני כי אמרו לך שיש פסק דין כנגד דנוך ושנתנו לה שנתיים להסדיר את נושא הרישיון.

             ת.  זה שקר מוחלט. לא אמרו לי דבר כזה. האם אדם בר דעת יכנס לעסק עם צו סגירה? גם המועצה לא אמרה לי שיש אפשרות להסדיר רישיון, אלא שאפנה מייד.

             ש.  האם אמרו לך ששמע צריך לטפל ברישיון עסק למכולת?

             ת.  לא. …

             ש.  האם במו"מ שלך עם דנוך ועם שאול עלה בכלל נושא רישיון העסק?

             ת.  לא. לא חשדנו.

             ש.  קראת את ההסכם ובו כתוב שאין אחריות של דנוך לרישיונות.

             ת.  שאול הקריא את החוזה מהר, ובאותה שעה לא שמתי לב לנקודה זו" (בעמ' 24, 25 לפר').

בת שבע נשאלה אם, כאשר הביא שאול את ההסכם לחתימתה, היא לא ציינה את דבר קיומו של צו הסגירה לעסק.

             בת שבע השיבה: "לא אמרתי לו דבר. הוא הביא לי מסמך ואמר: תחתמי, ותסמכי עלי, ואני חתמתי" (בעמ' 42 לפר').

בת שבע אישרה את גירסתו של יעקב, כי עניין צו הסגירה נדון בין שניהם, רק במעמד של תשלום הסכום של 30,000 ₪ על ידי יעקב (ביום 9.1.00), ולא קודם לכן; וזאת – לאחר שיעקב שאל אותה מה פשר צו הסגירה לעסק, ששמע אודותיו מאחרים.

אני מאמינה ליעקב כי דבר קיומו של צו הסגירה לעסק נודע לו רק לאחר חתימת ההסכם, וכי עניין זה לא צויין כלל במהלך המשא ומתן שקדם להסכם.

 

 

עוד מאמינה אני ליעקב, כי לו ידע על קיומו של צו הסגירה, לא היה מתקשר בעיסקה.

הדבר נתמך על ידי ההיגיון הבריא ומצא אף תמיכה בעדותה של בת שבע: כשנשאלה אם, כאשת עסקים, היתה חותמת על העיסקה, תוך ידיעה שיש צו סגירה לעסק, השיבה: "אני לא הייתי עושה" (בעמ' 44 לפר').

 

10. מהראיות עולה כי שאול נחפז למכור את כל המצוי בחנות, לאחר שהיה ברור כי בת שבע לא תהיה מסוגלת להתמודד עם המשך ניהול החנות.

שאול העיד על עצמו, כי הוא איש עסקים, ויש לו עסקים הן בארץ והן בחו"ל.

הן שאול והן בת שבע היו מודעים היטב למשמעות של צו הסגירה ולכך שלמעשה לא ננקטו על ידי בת שבע ועל ידי המנוח כל צעדים להשגת רישיון לעסק.

בת שבע טוענת, כי שמע היה אמור לטפל בכך. היא אישרה כי בעבר טיפלו היא והמנוח בהשגת רישיון עסק, כפי שטענה לפני כב' השופטת טלמור בטיעונה לעונש בתיק הפלילי, אך לדבריה, הסתבר כי לשם השגת רישיון כזה יש צורך בשיפוץ המבנה, ועל כן היה על שמע לטפל בכך.

התרשמתי כי שאול ובת שבע הסתירו מפני הקונים, במודע, את דבר קיומו של צו הסגירה לגבי העסק.

כאמור, בת שבע עצמה אישרה כי שוחחה על כך עם יעקב, רק כשהוא פנה אליה בטרונייה ובשאלה בעניין זה, לאחר חתימת ההסכם, במעמד שבו חתמה על כתב ההתחייבות מיום 9.1.00.

יתרה מזאת, בת שבע אמרה במפורש: "אם יעקב לא היה שואל, אני לא חושבת שהייתי אומרת לו שיש צו סגירה. לא הייתי במצב של לדעת מה חשוב ומה לא" (בעמ' 43 לפר').

איני מקבלת את ה"טיעון" שבסיפא של דבריה אלה של בת שבע.

היא, ואף שאול, טענו כי בת שבע היתה במצב של זעזוע וחוסר תיפקוד, בשל פטירת המנוח, אולם עם כל ההבנה למצב אנושי זה, דעתה של בת שבע לא נשתבשה עליה,

 

והיא היתה מודעת היטב למתרחש סביבה ולעניינים שבהיגיון. למשל: בת שבע כעסה מאד על כך, שיעקב הוסיף על השיקים שמסר לה את שמה כנפרעת ואת הגבלת הסחרות "למוטב בלבד", מכיוון ש"לא יכולתי לסחר את השיקים לסוחרים" (בעמ' 48 לפר').

נמצא, איפוא, כי אבלה וכאבה של בת שבע על מות המנוח לא גרמו לה לאבד את הבנתה לגבי המשמעות של הוספת "למוטב בלבד" על גבי השיקים.

 

על כן איני מקבלת את טענתה כי בשל צערה ואבלה איבדה את היכולת לדעת "מה חשוב ומה לא חשוב", וכאילו לא היתה מודעת למשמעות של הסתרת דבר קיומו של צו הסגירה מהקונים.

בת שבע העידה על עצמה, כי אלמלא שאל אותה יעקב אודות צו הסגירה – היא לא היתה מספרת לו כלל על קיומו.

כאמור, גם שאול היה מודע לקיומו של צו הסגירה, עוד במהלך השבעה על המנוח, לפני חתימת העיסקה.

על כן, מסקנתי היא כי הן השולחת (בת שבע) והן השלוח (שאול) פעלו תוך הטעייה כלפי הקונים, כאשר הסתירו מהם, במהלך המשא ומתן, את העובדה כי מצוי בתוקף גזר דין של בית המשפט, ובו צו סגירה לגבי העסק.

 

11. מסקנה זו מתחזקת מתוך ניסיונה של בת שבע להתכחש להתחייבויותיה על פי כתב ההתחייבות שחתמה, על פי דרישתו של יעקב, ביום 9.1.00, מייד כשנודע ליעקב דבר קיומו של צו הסגירה.

כתב ההתחייבות נכתב על ידי יעקב, לאחר שהעלה בפני בת שבע את עניין צו הסגירה שנודע לו, והיא חזרה והבטיחה לו ש"הכל בסדר".

בכתב ההתחייבות נכתב: "בת שבע דנוך מתחייבת וטוענת שלא קיים צו סגירה לעסק פרי וירק, פרדסיה, שבזי 17, שנרכש ממנה על ידי יעקב גלאם".

 

עוד נכתב בו:

             "בת שבע דנוך מתחייבת שבמידה ויעקב גלאם, במשך תקופת שלוש השנים הבאות, כפי שסגר עם אבנר בעל המבנה, לא ייסגר המקום הנ"ל, ואם אכן יקרה כך, מתחייבת בת שבע דנוך ליעקב גלאם להחזיר את מלוא סכום 30,000 השקלים החדשים ששולמו".

 

             בת שבע טוענת, כי לא קראה מסמך זה, בטרם חתמה עליו, כשם שלא קראה אף את מסמכי ההתקשרות בין הצדדים, אלא חתמה עליהם, מכיוון ששאול אמר לה לחתום.

לטענתה, היא הבינה כי תוכנו של כתב ההתחייבות לא היה אלא אישור-קבלה לגבי הסכום של 30,000 ₪, שיעקב שילם לה באותו מעמד במזומן.

בת שבע עמדה על טענה זו, למרות שאישרה כי להכנתו ולחתימתו של מסמך זה קדמה טרונייה של יעקב אודות צו הסגירה, שעליו נודע לו זה עתה, ולאחר שבתגובה היא מסרה לו, לדבריה, כי ניתנה לה אורכה בת שנתיים להסדיר את עניין רישיון העסק, וכי שמע מטפל בכך. עוד הועמדה בת שבע על אורכו של מסמך ההתחייבות, באופן שעל פניו אינו מתיישב עם היותו "רק" אישור לתשלום 30,000 ₪ על ידי יעקב.

למרות כל אלה, טענה בת שבע כי לא קראה את המסמך ולא ידעה מה כתוב בו, ובכל זאת חתמה עליו.

אני דוחה טענות אלה כבלתי אמינות. בניגוד למעמד של החתימה על "הסכם הדברים" הראשון, ואף על "זיכרון הדברים" לאחר ספירת המלאי – שני מעמדים שבהם שאול הוא שערך את המסמכים וביקש מבת שבע לחתום עליהם – הרי הפעם לא היה שאול לצידה, והיא עמדה לבדה מול יעקב.

על פי הודעה שקיבלה משאול, היה יעקב אמור, בסך הכל, לשלם לה 30,000 ₪ במזומן, במסגרת המהלכים להשלמת העיסקה שנקשרה בין הצדדים.

 

חלף זאת, פונה אליה יעקב בטרונייה ומעמיד אותה על כך, שנודע לו דבר קיומו של צו הסגירה לעסק. משנתגלה הפגם המהותי שהוסתר, בת שבע אינה מאבדת את עשתונותיה, אלא מבטיחה ליעקב כי "הכל בסדר", ולראייה – מוכנה להתחייב כלפיו בכתב, כי "לא קיים צו סגירה לעסק"; כך, בריש גלי.

יעקב העיד כי סמך על התחייבות מפורשת זו של בת שבע, אשר היה בה כדי להרגיעו, שאמנם "הכל בסדר".

 

             יעקב העיד: " ברגע שדנוך נתנה לי מסמך, והיא התחייבה לפני שלא קיים צו סגירה, והיא כל כך שכנעה אותי, והיתה אמיתית – מה אני צריך יותר מזה? היא התחייבה לי אישית. אמרתי לה מה אני כותב, מילה במילה" (בעמ' 24 לפר').

משאישרה בת שבע, כי אמנם דנה עם יעקב בצו הסגירה – לבדה, וללא עזרתו של שאול – ומשהעידה כי מסרה ליעקב את המידע אשר טענה שמסרה לו בעניין זה; ומתוך הרושם הכן שעשו עלי דברי יעקב שצוטטו לעיל, לרבות כי הקריא לבת שבע בדיוק מה כתב במסמך ההתחייבות – איני מאמינה לבת שבע כי לא ידעה את תוכן ההתחייבות שעליה חתמה באותו מעמד, וכי לא היתה מודעת לכך שהיא מצהירה בהתחייבות זו, ביודעין, הצהרת שקר כלפי יעקב, כאילו צו הסגירה "אינו קיים".

 

אני דוחה את טענותיה של בת שבע וב"כ, כאילו כתב ההתחייבות הוצא ממנה במרמה ותוך עושק.

כאמור, הוא נערך לאחר שיחה ישירה בין בת שבע לבין יעקב אודות צו הסגירה שהתגלה.

בת שבע – ביודעין – לא חפצה להניח לגילוי זה לגרום לביטול העיסקה לאלתר, ועל כן התחייבה כלפי יעקב, כפי שנכתב במסמך ההתחייבות שעליו חתמה, ותוך מודעות מלאה לתוכנו.

 

 

מסמך ההתחייבות של בת שבע ממשיך את ההטעייה שנקט שלוחה כלפי הקונים, במהלך המשא ומתן לגבי העיסקה, ומהווה הטעייה מודעת ומפורשת בעניין מהותי לעיסקה.

יתרה מזאת, מסמך זה תומך בטענת גלאם כי כוונתם האמיתית של הצדדים היתה למכור את המכולת כ"עסק", אשר הקונים ימשיכו להפעילו באותו מקום, ולא רק למכור ציוד ומלאי, בתור שכאלה, וללא קשר להמשך הפעלת המכולת באותה חנות.

אם לא כן, לשם מה היה לבת שבע להתחייב מפורשות, כי אין צו סגירה לעסק, וכי אם העסק ייסגר בשל כך במשך שלוש השנים הבאות, היא תחזיר ליעקב את הסכום ששילם לה.

 

יש לראות את מסמך ההתחייבות של בת שבע כחלק בלתי נפרד מההתקשרות שבין הצדדים. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענתה של ב"כ של בת שבע, כאילו טיעוניהם של גלאם מהווים טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

עוד טוענת ב"כ של בת שבע, כי הימנעותם של גלאם מלתבוע ולהעיד את שמע צריכה לשקול כנגדם.

יעקב אישר כי יש לגלאם טענות גם כנגד שמע, בנוגע להעדר האפשרות לקבל רישיון עסק במקום, אך הסביר את הימנעותם מלתבעו בחסרון כיס.

איני רואה חיסרון מהותי באי הזמנתו של שמע לעדות, מכיוון שלנוכח הראיות שלפני, לא היה בעדותו כדי לשנות את העובדה, שבת שבע ושאול הסתירו מגלאם את קיומו של צו הסגירה לעסק, ואת השלכותיה של עובדה זו על ההתקשרות שבין הצדדים שלפני.

 

12. על פי סעיף 15 לחוק החוזים, "הטעייה" – לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

 

 

אין ספק כי קיומו של צו הסגירה בא בגדרה של הגדרה זו. כל עוד צו הסגירה קיים, ולא הוסדר עניין רישיון העסק, נשמט הבסיס לקיומו.

אין ספק כי יעקב לא היה מתקשר בעיסקה, לו ידע מראש על קיומו של צו הסגירה. כפי שבת שבע העידה – אף היא עצמה לא היתה מתקשרת בעיסקה כזאת.

על כן, ההטעייה היא אף הפרה יסודית של ההסכם, כמשמעותה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות).

כידוע, אף הפרה יסודית מזכה את הצד הנפגע לבטל את ההסכם.

נכון כי יעקב לא בדק מראש את עניין רישיון העסק, אולם הדבר אינו פוטר את המוכרת, ואת שאול שפעל מטעמה, לגלות לו פרט מהותי זה לגבי העיסקה, ואינו גורע מהיותו של אי-הגילוי בגדר הטעייה, כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים, ואף בגדר הפרה יסודית של ההסכם.

 

על כן היה יעקב זכאי לבטל את העיסקה. הוא עשה כן בהודעות בעל פה לבת שבע,

ובהמשך – באמצעות מכתב בא-כוחו מיום 5.3.00 (נספח ח' להתנגדות).

בת שבע לא כפרה בקבלתו של מכתב זה וטענה: "העברתי הכל לשאול" (בעמ' 49 לפר').

 

13. משבוטל ההסכם כדין בשל ההטעייה וההפרה המהותית, היה על כל צד להשיב למשנהו את מה שקיבל על פי ההסכם (סעיף 9 לחוק התרופות).

יעקב וחיה טענו כי פנו אל בת שבע בדרישה להשיב להם את הכספים ששילמו ולקבל בחזרה את הסחורה, אך לא זכו למענה.

יעקב מסר, בסעיף 4 ה' לתצהירו, על פגישה עם בת שבע, ביום 15.2.00, שבה סירבה להחזיר את הכספים שקיבלה ולקחת בחזרה את הציוד ואת הסחורה, ואמרה כי בא-כוחה ידבר עם בא-כוחו של יעקב.

 

 

חיה העידה כי בת שבע צצה בחנות יום אחד, "אחרי שהיא נעלמה לנו" (בעמ' 6 – 7 לפר'). חיה הודיעה על כך ליעקב, והלה הגיע לחנות ודיבר עם בת שבע, כפי שמסר בתצהירו.

אף במכתב בא-כוחם של גלאם, מיום 5.3.00, נאמר כי הקונים ניסו לבצע השבה הדדית של הכספים ששולמו, כנגד החזרת הסחורות, אך נתקלו בהתחמקויות מצד בת שבע ונציגה.

משלא נענתה בת שבע לבקשת גלאם בדבר ההשבה ההדדית; ועל מנת להקטין את הנזק; מכר יעקב את הסחורה ב"מימוש מהיר", כלשונו, תמורת 42,000 ₪.

בת שבע טוענת כי לא היתה אליה כל פנייה מצד הקונים, אך אני מעדיפה את עדויותיהם של יעקב וחיה, לרבות אודות הפגישה עם בת שבע בחנות.

הקונים ניסו, איפוא, לבצע השבה הדדית של מה שניתן בהתאם להסכם, כנדרש על פי חוק התרופות, אך לא זכו לשיתוף פעולה מצד בת שבע או שאול.

על פי ההסדר של השבה לאחר ביטול, שנקבע בסעיף 9 לחוק התרופות, זכאים הקונים להשבת הכספים ששילמו על פי ההסכם, לרבות השיקים שמסרו לצורך

 

התשלום, ואילו המוכרת זכאית להשבת הסחורה או תמורתה (אשר לציוד: יעקב העיד כי שמע המשיך להחזיק בו. יעקב לא הפעיל מאז מכולת משלו ולא עשה שימוש בציוד).

להלן אשוב למאזן הכספי שבין זכויות ההשבה ההדדיות של הצדדים, לנוכח התביעות ההדדיות שלפני.

 

             תביעתם של יעקב וחיה גלאם

 

14. חיה ויעקב גלאם הם זוג צעיר. ליעקב היה ניסיון בהפעלת מכולת, וכאשר שמע על רצונה של בת שבע למכור את עסקה בשל פטירת המנוח, ולאחר שסוכני מזון

המליצו בפניו על המכולת של בת שבע כעסק טוב, החליטו גלאם להשקיע את חסכונותיהם ברכישת אותה מכולת וקיוו להתפרנס ממנה במשך שלוש שנים לפחות. תוחלתם זו נכזבה, בנסיבות שפורטו לעיל.

תביעתם של גלאם נסבה הן על השבת מה ששילמו על פי ההסכם והן על נזקים שנגרמו להם, כתוצאה מכך שהתקשרו בהסכם על מנת להפעיל את חנות המכולת, אך נאלצו לסגור אותה ולעזבה, לאחר שקיבלו מהרשות המקומית התראה בדבר קיומו של צו הסגירה ודרישה לפנות את המקום מייד (יעקב העיד כי ראש המועצה המקומית נעתר לבקשתו לאפשר לו למכור במהירות את הסחורה, אך בכפוף לכך – עמד על הדרישה לפנות את החנות לאלתר).

בכתב התביעה חושבו נזקיהם של גלאם כעומדים של סך של 278,400 ₪, לאחר ניכוי הסכום של 42,000 ₪ שהצליחו לקבל עבור המלאי שמכרו.

מטעמי אגרה הועמדה התביעה על סך 150,000 ₪.

 

15. המרכיב הראשון בתביעתם של גלאם הוא השבת הסכום במזומן, בסך 30,000 ₪, אשר שילמו במסגרת ההסכם.

 

לאור מסקנתי בעניין ההטעייה וההפרה היסודית של ההסכם על ידי בת שבע

ושאול – מגיעה לגלאם השבה של סכום זה.

 

16. המרכיב השני הוא השבת שכר דירה, אשר גלאם שילמו לשמע עבור שכירת החנות.

בהסכם השכירות (נספח ג' להתנגדות) הועמד שכר הדירה על סך 170 דולר לחודש.

 

גלאם שילמו עבור שלושה חודשים מראש סכום של 2040 ₪, והם תובעים מבת שבע לפצותם בסכום זה, שכן אלמלא העיסקה שעשו עמה, הם לא היו שוכרים את החנות.

על פי סעיף 10 לחוק התרופות, זכאי הצד הנפגע "לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

             שכירת החנות משמע לא היתה, אמנם, חלק ישיר מההסכם שבין הצדדים, אך היה ברור לבת שבע ולשלוחה כי הקונים ישכרו משמע את החנות, על מנת להמשיך ולהפעיל שם את המכולת.

שאול אף העיד כי שמע פנה אליו, עוד בזמן השבעה על המנוח, ומסר לו כי יש קונים לעסק, שכבר שוחחו עמו, והיה מדובר בגלאם.

לפיכך היה על בת שבע ושאול לצפות כי אם יסוכל ההסכם ויבוטל, בשל אי-גילוי קיומו של צו הסגירה לעסק, אזי דמי שכירות ששולמו מראש יהיו חלק מנזקיהם של הקונים.

לפיכך אני מקבלת מרכיב זה של התביעה, אם כי לא במלואו: גלאם הפעילו את החנות במקום במשך חודשיים, וזאת על פי עדותו של יעקב.

ההכנסות מן החנות בתקופה זו היו אמנם נמוכות, אך בכל זאת מימשו גלאם, בתקופה זו, את הסכם השכירות, הפעילו את החנות, והיו להם הכנסות ממנה.

על כן אפסוק לזכותם, לגבי מרכיב זה של תביעתם, החזר של שכר הדירה רק עבור חודש אחד, בסך 680 ₪.

 

17. מרכיב נוסף של התביעה הוא הפסד השתכרות מן החנות, אשר גלאם טוענים שנגרם להם במשך החודשיים שבהם הפעילו אותה.

לטענתם, הם ציפו להשתכר מן החנות 8000 ₪ נטו לחודש, אך משכו משכורות בסך

4500 ש"ח בלבד (הסכומים מתייחסים לחיה וליעקב יחדיו).

 

על כן תובעים הם, במרכיב זה, 7000 ₪ (הפרש השכר החודשי, לשיטתם, כפול חודשיים).

דא עקא, גלאם לא הוכיחו כי אכזבתם לגבי השכר שיכלו למשוך מהפעלת המכולת – בחודשים שבהם הפעילו אותה – נגרמה בעטיה של ההטעייה והפרת ההסכם על ידי בת שבע ושאול.

גלאם טוענים כי השכר הזעום שיכלו למשוך נגרם "בשל המצב אליו נקלעו" (סעיף 21 ב. (3) לכתב תביעתם); אך זו אמירה בעלמא שאינה בגדר הוכחה.

בחודשיים שבהם הפעילו את המכולת, איש לא הפריע לגלאם להפעילה כראות עיניהם, על מנת להפיק ממנה שכר מרבי עבור עצמם.

על מנת לסייע לקונים בתחילת התקופה של הפעלת המכולת, נקבע בהסכם כי "המוכרת ו/או מי מטעמה תסייע לרוכשים ללא תשלום, שבוע מיום חתימת החוזה…".

בתנייה זו עמדה המוכרת, בכך ששאול הורה לאחיינו, מר יעקב דדון, לעבוד עם גלאם ולסייע להם.

אין מחלוקת כי מר יעקב דדון אמנם עבד עם גלאם בחנות, במשך שבוע, וזאת – ללא תשלום, בהתאם להסכם.

בכך הושיטו בת שבע ושאול לגלאם את הסיוע הראשוני, שהוסדר בהסכם, על מנת לסייע להם בתחילת ההפעלה של המכולת, ובעניין זה יצאו ידי חובתם.

אף יעקב (גלאם) עצמו העיד כי לא הופתע מההכנסות הנמוכות בחנות בתחילת פעולתה, דווקא מתוך ניסיונו בתחום זה (יעקב הפעיל קודם לכן מכולת במושב פורת, ביחד עם אחיו משה): "אני לא פעם ראשונה בעסק. עסק לא בונים ביום אחד, זה ידוע לכולם. לא בחודש הראשון מוכרים ב- 200,000 ₪, ולא היו לי ציפיות

 

כאלה. ציפיתי שבתקופה של חצי שנה אעלה את ההכנסה מאד, אך זה לא התאפשר לי" (בעמ' 24 לפר').

 

עוד העיד יעקב, כי בחודשיים שבהם הפעילו גלאם את החנות, היה מחזור המכירות בין 50,000 ₪ ל- 60,000 ₪ (בסך הכל).

על פי הדברים הללו, אף אם התאכזבו גלאם מהכנסות החנות בחודשיים של הפעלתה, הם לא הוכיחו כי לבת שבע או לשאול היה חלק כלשהו בגרימת תוצאה עסקית זו.

הסתרת קיומו של צו ההריסה גרמה אמנם לכך, שגלאם נאלצו לסגור את העסק ולעזוב, בתום תקופת התחלה זו, אך מתוך הראיות לא עולה כי היה בכך כדי להשפיע על ההכנסות מהעסק בתקופה שבה הופעל על ידי גלאם.

יעקב דדון העיד כי יעקב גלאם לא שעה להצעתו לפרסם את החנות, ואילו יעקב (גלאם) העיד כי הכין מנשרי פרסום לחנות ואף ביקש מיעקב דדון לחלק אותם. אין צורך שאכנס למחלוקת זו, מכיוון שאמצעים שגלאם נקטו על מנת להגדיל את המכירות בחנות הם עניינם שלהם.

משלא הוכיחו כי רמת ההכנסות בחנות, בחודשים שבהם הפעילו אותה, נבעה מפעולות של בת שבע (או שאול), או כי הם, או מי מטעמם, הפריעו להם להפיק מהחנות את המירב בתקופת הפעלתה, אני דוחה מרכיב זה של תביעתם.

 

18. המרכיב הבא של התביעה הוא הפסד הכנסה מהחנות: גלאם התקשרו בעיסקה מתוך חישוב כי יפעילו את החנות במשך שלוש שנים, בהתאם למסגרת חוזה השכירות שלהם עם שמע, לרבות הארכות שלו.

תקופה זו של הפעלת החנות נזכרת אף במסמך ההתחייבות של בת שבע.

ההסכם שערך שאול נחזה כהסכם למכירת ציוד ומלאי בלבד, אולם מהנסיבות ומהראיות עולה בבירור כי ה"אטרקציה" לקונה היתה לרכוש עסק "חי" ולהמשיך את פעילותו, אשר הופסקה בשל פטירת המנוח.

 

 

 

ראייה לכך מצוייה בהסכם עצמו: בהתחייבות שנטלה על עצמה המוכרת לסייע לקונים על ידי מי מטעמה, חינם אין כסף, במשך השבוע הראשון של הפעלת החנות על ידי הקונים.

אני מסכימה עם ב"כ של גלאם כי די בכך על מנת להראות, שכוונתם של הצדדים היתה למכור ולקנות את עסק המכולת, במגמה להמשיך ולהפעילו באותה חנות.

לשם כך אף כרתו הקונים את חוזה השכירות עם שמע, דבר שהיה ידוע היטב למוכרת ולשלוחה.

אף שאול – משעומת עם הפירכה שבין הטענה של מכירת ציוד ומלאי גרידא, ולא "עסק"; לבין העזרה, ללא תמורה, שהובטחה על ידו לקונים בתחילת ההפעלה, השיב כי אותה עזרה הובטחה "על מנת להקל על הרוכשים את "הגלישה" עם התושבים שהם הלקוחות, לעזור להם. זה בחינם" (בעמ' 60 לפר').

על כן מקבלת אני את טענת ב"כ של גלאם, כי לא היה מדובר כאן במכירת הציוד והמלאי, ללא כל קשר לעסק, אלא מתוך ראייה שהקונים ימשיכו להפעילו באותו מקום.

התרופה של פיצויים בגין הפרת הסכם נועדה "להגן על אינטרס הציפיות (expectation interest)  – הלוא הוא אינטרס הנפגע ליהנות מביצוע החוזה. תרופת הפיצויים מיועדת להעמיד את הנפגע, מבחינה כספית, במצב שהיה עומד בו, אילו קויים החוזה, ואלמלא אירעה ההפרה" (פרופ. ג. שלו: דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 576).

לפיכך, עצם הנזק של הפסד רווח צפוי מהפעלת המכולת, כתוצאה מביטול ההסכם בנסיבות שבהן בוטל, בא בגדר הנזקים, אשר מפר החוזה צריך לצפות שייגרמו לצד הנפגע, כאמור בסעיף 10 לחוק התרופות.

 

 

 

19. בחישוב אובדן הרווח מהחנות מתבססים גלאם על החישוב של הכנסה נטו בסך 8000 ₪ לחודש, מוכפלת בשלוש שנים, תוך הפחתת החודשיים שבהם הפעילו את החנות (היינו: תקופת החישוב היא בת 34 חודשים).

 

על פי חישוב זה, סכום הפסד הרווח, שנגרם להם כתוצאה מההטעייה שגרמה לסיכול ההסכם, עומד על סך 272,000 ₪.

בת שבע העידה (בעמ' 37 לפר') כי ההכנסה היומית מהמכולת עמדה על 5000-

6000 ₪, ובתקופות חגים הגיעה אף ל- 8000 ₪.

על פי נתונים אלה, ציפייה לרווח של 8000 ₪ לחודש (לאחר ניכוי ההוצאות) היא ציפייה סבירה ואפילו צנועה (לא "אימצתי" אותה לעניין שני החודשים הראשונים, אשר היו חודשי "הרצה", ובהם הפעילו גלאם בפועל את המכולת, אך לנוכח עדותה של בת שבע, אין זה מופרך כלל לצפות לרווח בסכום זה, לאחר תקופת ה"הרצה").

לאור האמור, יש לזקוף לזכותם של גלאם את הסכום של 272,000 ₪, כנזק של הפסד רווח, שהיו זוכים בו, אלמלא ההטעייה שנקטו כלפיהם בת שבע ושאול.

 

20. מרכיב אחרון בנזקיהם של גלאם הוא שכר טרחת עו"ד, בסך 9,360 ₪, כולל מע"מ, שנשאו בו לצורך ההתגוננות כנגד תביעתה של בת שבע ולצורך הגשת תביעתם הנגדית.

אף מרכיב נזק זה הוא בר-צפייה, מצד מי שנוקט כלפי הצד להסכם עמו הטעייה חמורה ומהותית, כפי שעשו בת שבע ושאול.

21. סיכום סכומי הנזק על פי תביעתם של גלאם, אשר אני סבורה שיש לקבלם, הוא איפוא:

א.  30,000 ₪ – השבת הסכום במזומן ששולם לבת שבע.

ב.  680 ₪ – פיצוי בגין שכר הדירה שגלאם שילמו עבור החודש השלישי, שבו כבר סגרו את המכולת.

ג.  272,000 ₪ – הפסד רווח מהמכולת, במשך 34 חודשים.

ד.  9,360 ₪ – שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ).

סכומים אלה מסתכמים בסך 312,040 ₪.

 

22. מסכום זה יש לקזז את השתכרותם של חיה ויעקב גלאם במשך אותם 34 חודשים.

כאמור, מצויים אנו בגידרה של הזכות לפיצויים לפי סעיף 10 לחוק התרופות.

זכות זו היא לפיצוי בעד הנזק שנגרם, בפועל, לצד הנפגע, ועל כן יש לקזז את ההכנסות שהיו לגלאם בתקופה שבה מדובר.

על פי עדותה של חיה, היא החלה לעבוד כחודש לאחר סגירת המכולת והשתכרה

כ- 2500 ₪. במשך 33 חודשים השתכרה איפוא חיה כ- 82,500 ₪.

הן חיה והן יעקב העידו, כי לאחר סגירת המכולת נותר יעקב מובטל במשך כחצי שנה, ולאחר מכן עבד בעבודות שונות בשכר ממוצע של כ- 4000 ₪ (בעמ' 12 – 13 לפר').

במשך 28 חודשים השתכר, איפוא, יעקב כ- 112,000 ₪.

עוד יש לקזז מנזקיהם של גלאם את הסכום של 42,000 ₪ שפדו עבור מלאי המכולת אשר מכרו.

סך כל הסכומים שיש לקזז מנזקיהם של גלאם: 236,500 ₪.

            לסיכום:

 

23. במסגרת ההשבה ההדדית עקב ביטול ההסכם, על בת שבע להשיב לגלאם את כל מה שקיבלה על פי ההסכם, קרי: הסכום של 30,000 ₪ במזומן וכל השיקים שגלאם מסרו לתשלום עבור העיסקה.

על גלאם להשיב לבת שבע את הסכום של 42,000 ₪: פידיון הסחורה אשר בת שבע זכאית להשבתה.

במסגרת הפיצוי בגין ההטעייה והפרת ההסכם, על בת שבע לפצות את גלאם על פי מרכיבי הנזק שתבעו, ואשר קיבלתי את תביעתם לגביהם, כמפורט לעיל.

ההפרש שבין סכום נזקיהם של גלאם: 312,040 ₪, לבין הסכומים שיש לקזז מנזקים אלה, כמפורט לעיל: 236,500 ₪ – הוא 75,540 ₪.

סכום זה מגיע לגלאם מבת שבע.

 

24. לאור האמור אני דוחה את תביעתה של בת שבע לפירעון השיק על סך 22,244 ₪ ומורה לסגור את תיק ההוצאה לפועל מס' 0901156002 שנפתח לביצועו של שיק זה.

אני מקבלת את תביעתם של גלאם, כדי הסכום של 75,540 ₪ ומחייבת את גב' בת שבע דנוך לשלם להם סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 19.12.01, ועד לתשלום בפועל.

עוד תשלם בת שבע דנוך לגלאם את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל (שכ"ט עו"ד נכלל כבר בחישוב נזקיהם של גלאם).

 

25. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

 

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום ט"ז בטבת, תשס"ו (16 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

 

יעל קלוגמן, שופטת