בית משפט השלום בנתניה

תא"מ 11123-03-13  חדד ואח' נ' גרגי

בפני      כב' השופטת  יעל קלוגמן

תובעים

1.יעקב חדד

2.כרמלה חדד

נגד

נתבע

אבי גרגי

פסק דין 

1. התובעים, ה"ה כרמלה ויעקב חדד, השכירו לנתבע, מר אבי גרג'י, דירת דופלקס בת חמישה חדרים וחצר ברח' החרצית בנתניה.

יחסי השכירות התקיימו מסוף שנת 2006 עד פברואר 2012, על פי חוזה שכירות שהוארך מידי פעם. לקראת סוף שנת 2011 ביקש הנתבע לסיים את תקופת השכירות לפני תום התקופה על פי החוזה ומצא שוכרים מחליפים, משפחת עזריה.

ביום 10.2.12 פינה הנתבע את הדירה, ומשפחת עזריה היתה צריכה להיכנס אליה ביום 15.2.12.

משפחת עזריה לא נכנסה לדירה במועד האמור, בטענה שיש בדירה נזקים והרס בקנה מידה נרחב, שלא התגלו כשראו את הדירה, כיוון שהיתה מלאה רהיטים וחפצים של הנתבע, אך חומרתם היא כזאת שאינה מאפשרת מגורים בדירה.

התובעים טוענים שהנתבע הזניח את הדירה במשך השנים שגר בה, ועל כן עליו לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם. התובעים טוענים שנאלצו לבצע בדירה שיפוץ נרחב, בעלות של

כ- 26,500 ₪, וסכום זה שולם על ידי משפחת עזריה, על חשבון דמי השכירות. התובעים טוענים שזיכו את עזריה בתשעה חודשי שכירות, שהם 29,997 ₪. הם תבעו מהנתבע סכום זה, וכן – עלות הנזקים בדירה, בסך 30,802 ₪, על פי חוות דעת שמאי, ופיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן והוצאות; ובסך-הכל – 65,799 ₪.

 

2. הנתבע טוען בכתב ההגנה שהבניין נבנה במסגרת פרוייקט של חב' "נידר" שפשטה את הרגל, והדירות בו ידועות כבעלות בעיות רטיבות קשות.

הנתבע טוען שקיבל את הדירה במצב ירוד מאד, לרבות בעיות של נזילות, ובשל כך היא הושכרה בשכר דירה נמוך מאד. מדובר כאמור בדירת דופלקס בת חמישה חדרים וחצר.

על פי חוזה השכירות הראשון עם הנתבע היה שכר הדירה החודשי 650 דולר בלבד, ובחוזה הארכת השכירות, מיום 1.10.08, הועמד שכר הדירה החודשי על סך 3,333 ₪.

הנתבע טוען שהוא המשיך להתגורר בדירה עם משפחתו, למרות בעיות הרטיבות, בעיקר בשל שכר הדירה הנמוך. לטענתו, הוא דרש מהתובעים לטפל ברטיבות, ומידי פעם היה מגיע התובע ומורח שפכטל וצבע על גבי כתמי הרטיבות והפטריות, אך התובעים לא טיפלו בבעיות הרטיבות באופן יסודי, ובכך לא פעלו להקטנת נזקי הרטיבות.

הנתבע טוען שהתובעים הסבירו זאת בכך שבעיות הרטיבות נובעות ממערכת הביוב ומהקירות החיצוניים, שבאחריות הקבלן שפשט את הרגל, ועל כן, לשיטתם, לא היה בידם לבצע תיקון יסודי לבעיות הללו.

הנתבע טוען שלאורך כל תקופת שכירותו היו בדירה בעיות רטיבות קשות, מערכת החשמל היתה לקוייה, היו תריסים שבורים, וליקויים נוספים.

לגבי החצר טוען הנתבע כי מלכתחילה היתה מוזנחת וגדלו בה קוצים גבוהים. לטענתו, הפרגולה שבחצר היתה חסרת כיסוי, והוא כיסה אותה ביריעת בד.

הנתבע טוען שהחזיר לתובעים את הדירה במצב כפי שקיבל אותה, כפוף לבלאי טבעי שנוצר במשך קרוב לחמש שנות מגוריו בה.

הוא טוען שעזיבתו את הדירה לפני תום תקופת השכירות האחרונה היתה בהסכמת התובעים, לאחר שמצא שוכרים חלופיים לשביעות רצונם.

הנתבע טוען שהשוכרים החדשים (עזריה) ראו את הדירה מספר פעמים ועמדו בדיוק על מצבה. אין מחלוקת שסוכם בין הנתבע לבין עזריה, כי תמורת השארה בדירה של שלושה מזגנים ושל אהילים של הנתבע יסיידו עזריה את הדירה ויתקנו את התריסים.

עוד טוען הנתבע כי התובעים החזירו לו את שיק הביטחון שמסר להם לשם הבטחת קיום התחייבויותיו, וזו ראייה לכך שלא היו לתובעים טענות כנגדו. הוא כופר בטענת התובעים כי הוא השיא אותם, במרמה, להשיב לו את שיק הביטחון.

הנתבע טוען שלא נגרמה לתובעים כל "תדהמה" ממצב הדירה, כיוון שנזקי הרטיבות שבה היו ידועים מראש, ובשלהם אף הוסכם בין התובעים לבין עזריה שכר דירה חודשי בסך

3,500 ₪ בלבד, בעוד שדירה דומה באותה סביבה, שמצבה תקין, הושכרה בשכר דירה בסך 4,500 ₪ ואף למעלה מכך.

הנתבע טוען כי משנמנעו התובעים לטפל בנזקים, ובמיוחד בבעיית הרטיבות, חרף פניותיו אליהם, אזי אין הוא אחראי לכך שכתוצאה מנזקים אלה עמדו התובעים במצב בעייתי אל מול השוכרים המחליפים.

עוד העלה הנתבע טענת קיזוז: כי אם יחוייב בתשלום סכום כלשהו לתובעים, הוא מבקש לקזז ממנו סך 10,000 ₪, בגין שלושת המזגנים והאהילים, רכושו, שהותיר בדירה על פי ההסכמה עם עזריה, אשר לטענתו היו התובעים שותפים לה.

 

3. מטעם התובעים העידו הם עצמם, השמאי דורון שפר שבדק את הדירה וערך חוות דעת לגבי הנזקים שמצא בה, וגב' שרינה כחלון-עזריה (להלן: שרינה), הדיירת שהחליפה את הנתבע.

מטעם הנתבע העידו הוא עצמו, גב' אורלי סעדה (להלן: אורלי), שהיתה שוכרת הדירה לפניו, ומתווך, מר מאיר יצחק.

 

4. התובעים רכשו את הדירה ישירות מהקבלן, חב' נידר. על פי עדותה של התובעת, בניית הבניין הסתיימה בערך בשנת 1996, והתובעים עצמם גרו בדירה במשך כשש שנים, עד שנת 2002.

לאחר מכן הושכרה הדירה לדיירת למשך כשנה; לאחר מכן הושכרה לאורלי למשך כשנתיים וחצי (עד קיץ 2006); ולאחר מכן הושכרה לנתבע.

תקופת השכירות של הנתבע היתה אמורה להסתיים ביום 30.9.12, אך בסוף שנת 2011 הוא ביקש לסיים את השכירות כיוון שרכש דירה. כתנאי לכך היה על הנתבע למצוא שוכר חלופי. הנתבע טוען כי לאחר שהתובעים פסלו מספר שוכרים חלופיים שהציע, הם הסכימו לקבל את בני הזוג עזריה, וביום 4.1.12 כרתו עמם חוזה שכירות.

ביום 10.2.12 מסר הנתבע את מפתח הדירה לשרינה, לקראת כניסתם של בני הזוג עזריה לדירה שנועדה ליום 15.2.12.

שרינה הזעיקה את התובעים, בטענה כי הנזקים שנגלו לעיניה בדירה, לאחר שפונתה מרהיטים, ובמיוחד נזקי הרטיבות, אינם מאפשרים מגורים בדירה.

בשלב זה הוסכם בין בני הזוג עזריה לבין התובעים, שטרם כניסתם של עזריה לדירה יבוצעו בה תיקונים רחבי היקף, שעזריה יישאו בעלותם, על חשבון שכר הדירה שהיו אמורים לשלם לתובעים.

התובעים ושרינה העידו כי בין החודשים פברואר – אפריל 2012 בוצעו בדירה תיקונים במערכות החשמל, האינסטלציה, תיקונים בתריסים, ועוד; ובמקביל טופלו בעיות הרטיבות על ידי חב' פמי בע"מ, שמטפלת בבעיות צנרת ונזקי רטיבות, מטעם חברת הביטוח שביטחה את הדירה.

ביום 3.4.12 נכנסה משפחת עזריה לדירה, אך כעבור זמן קצר חזרה והופיעה רטיבות קשה. או-אז הסתבר, בבדיקה נוספת שערכה חב' פמי, כי מקורה של נזילה זו היה בחיבור בלתי תקין של צינור בתוך הגבהה – או "במה" כפי שכונתה על ידי חלק מהעדים – בחדר השירות שבקומה העליונה, שעליה הוצבה מכונת הכביסה. מקור-נזילה זה לא אותר על ידי חב' פמי קודם לכן והיה "רדום" כשהדירה היתה בלתי מאוכלסת, ומכונת הכביסה לא הופעלה. ביולי 2012 תיקנה חב' פמי מקור נזילה זה וביצעה בדירה עבודות נוספות שנדרשו בשל נזקי הרטיבות. שרינה העידה שהרטיבות גרמה נזק לרהיטים ולחפצים של משפחת עזריה, וכי חלק גדול מחפציהם נותרו ארוזים, ולא ניתן היה לפרוק אותם ולסדרם בשל בעיות הרטיבות והתיקונים המתמשכים בדירה. התובעים ושרינה העידו כי קוזז לעזריה שכר דירה עבור תשעה חודשים.

 

5. כפי שצויין, הנתבע טוען שהדירה נבנתה במסגרת פרוייקט של חב' נידר שפשטה את הרגל. לטענתו, הדירה נבנתה באיכות ירודה וסבלה, מלכתחילה, מליקויים רבים, ובעיקר – רטיבות קשה בקירות ואף מצנרת הביוב.

בסעיף 14 של תצהירו מתאר הנתבע את הנזקים שהיו בדירה בעת שקיבל אותה: "שברים בקירות, גינה מוזנחת עם קוצים בגובה הברכיים, פסיפס וטיח חסרים בקירות החיצוניים של הדירה, רטיבות קשה ומרובה בכל קירות הבית. מערכת חשמל לקוייה, שקעים שבורים, ועוד. כמו"כ הפרגולה בחצר הבית היתה ללא כיסוי, עת הנתבע נאלץ לרכוש מכספו יריעת בד לכיסוי הפרגולה. על כל אלה, אף מצב התריסים היה בכי רע, וכמעט בכל חדר היו חסרים שלבים, וחלקם לא נסגר ו/או נסגר בצורה לקוייה" (ההדגשה במקור – י.ק).
לתמיכה בטענה בדבר הליקויים שהיו קיימים בדירה הצהיר והעיד מטעם הנתבע המתווך, מר מאיר יצחק, שעובד בעיקר בגבעת האירוסים, שם מצוייה הדירה שבה עסקינן. מר יצחק מסר שבבתים שבנתה חב' נידר יש בעיות רטיבות קשות. הוא הצהיר והעיד כי תיווך במכירה של דירה שמצוייה מול הדירה דנן, באותו בניין, ושהיו בה ליקויי רטיבות דומים לאלה שבדירת התובעים דנן. את דירת התובעים ראה מר יצחק מספר פעמים, כשנפגש שם עם הנתבע. בעדותו תיאר את נזקי הרטיבות בדירה.

אף אורלי, השוכרת שקדמה לנתבע, מוסרת בתצהירה כי בעת שהדירה הושכרה לה היא היתה צבועה ונראתה טוב, אך עם בוא החורף הראשון – "הבחנתי ברטיבות קשה כמעט בכל חלקי הדירה. הטיח הקוסמטי והצבע שהיה חזות נעימה ביום כניסתי לדירה, התקלפו. קירות שלמים, לרבות במטבח, קומת הורים תחתונה וכן בקומה העליונה בכל החדרים, הופיעה רטיבות קשה ביותר. בעקבות הרטיבות, הקירות התמלאו עובש ופטריות" (בסעיף 5 לתצהירה של אורלי). בהמשך תצהירה מוסרת היא שהרטיבות חדרה לשקעי החשמל, דבר שגרם לקצרים במערכת החשמל.

עוד מוסרת אורלי בתצהירה כי בעת כניסתה לדירה היו בה, נוסף על הרטיבות, "פיצוצים בקירות, גינה מוזנחת, פסיפס וטיח חסרים בקירות החיצוניים של הדירה, שקעים שבורים, וכן לבנים מזכוכית בסלון היו שבורים וסדוקים, וכן כמעט בכל חדר בדירה היו חסרים שלבים בתריסים, וחלקם לא נסגר ו/או נסגר בצורה לקוייה" (בסעיף 12 לתצהירה).

עוד מוסרת היא כי הפרגולה בחצר היתה ללא כיסוי, בעת שקיבלה את הדירה, וכך אף כשפינתה אותה.

 

6. הנתבע טוען כי בגין הליקויים הללו השכירו התובעים את הדירה בשכר דירה נמוך במיוחד: בחוזה השכירות הראשון עמד שכר הדירה החודשי על סך 650 דולר (סעיף 4 לחוזה). בסעיף 5 של החוזה נרשם אמנם סכום שקלי בסך 1,950 ₪, אך ב"כ התובעים עימת את הנתבע עם כך שעל פי שער הדולר באותו מועד, הסכום השקלי עבור 650 דולר היה 2,795 ₪ (בעמ' 48 לפר').

הנתבע השיב שגם סכום של 2,795 ₪ הוא נמוך מאד, יחסית לשכר הדירה שניתן לקבל באותו אזור עבור דירה דומה במצב תקין.

בחוזה השכירות של הנתבע, מיום 1.10.08, הועלה שכר הדירה החודשי לסך  3,333 ₪, שאף הוא, לטענת הנתבע, נמוך בהרבה משכר הדירה שניתן לקבל באותו אזור.

הנתבע עוסק כמתווך משנת 2008. בעדותו חזר על האמור בתצהירו בעניין גובה שכר הדירה באזור המדובר: "כן. אפשר לקבל שם אפילו 5,000 ₪, אך בגלל מצב הדירה חדד מפחיתים מדמי השכירות" (בעמ' 52 לפר').

בחוזה עם משפחת עזריה, השוכרים המחליפים, הועלה מעט שכר הדירה, ל- 3,500 ₪, אך

לטענת הנתבע, גם שכר דירה זה נמוך בלמעלה מ- 1,000 ₪ משכר הדירה המקובל באותו אזור, עבור דירת דופלקס בת חמישה חדשים עם גינה צמודה.

הנתבע העיד ששכר הדירה הנמוך במיוחד היה לדידו שיקול עיקרי, שבגינו המשיך והאריך את שכירותו, חרף מצבה הלקוי של הדירה: "בשל המחיר הנמוך התאים לי להמשיך לגור בדירה למרות ליקויי הרטיבות" (בעמ' 48 לפר').

אורלי מוסרת, בסעיף 8 לתצהירה: "מר חדד טען בפני כל הזמן באופן חוצפני למדי, כי אני לא יכולה להתלונן בפניו, שכן לטענתו אני משלמת שכ"ד נמוך המשקף את מצב הדירה עם בעיותיה. אני אם חד הורית אשר חייתי בדירה עם אמי, שהינה נכה מוגבלת, ועל כן לא יכולתי לקום ולעזוב את הנכס חרף מצבו".

התובעת אישרה בעדותה (בעמ' 16 לפר') שהשכירה את הדירה בשכר דירה נמוך ממה שיכלה לקבל. לטענתה, היא היתה זקוקה לשכר הדירה לצורך תשלום משכנתא (ומכאן, שחפצה להפיק מהדירה המושכרת את שכר הדירה המרבי שניתן). לטענת התובעת, הסיבה לשכר הדירה הנמוך היתה שהנתבע רימה את התובעים, ובדרך זו הצליח לשכור את הדירה בשכר דירה נמוך.

התובעת לא הסבירה כיצד רימה אותה הנתבע בעניין גובה שכר הדירה. יתרה מכך, טענתה כי הסיבה לשכר הדירה הנמוך שניתן לנתבע היתה תרמית מצידו, טענה זו נסתרת על פניה, כיוון ששכר הדירה על פי החוזים עם הדיירת הקודמת, אורלי, עומד אף הוא על 650 דולר, כמו שכר הדירה בחוזה הראשון עם הנתבע (וכאמור, הועלה שכר הדירה לנתבע בחוזה להארכת שכירותו). אין מחלוקת כי בעת שהושכרה הדירה לאורלי, הנתבע לא היה כלל בתמונה.

בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענתה של התובעת, כי שכר הדירה הנמוך נבע ממעשה תרמית מצד הנתבע, ולא מהליקויים שהיו בדירה.

אין זו הדוגמה היחידה לכך שהתובעים מייחסים לנתבע מעשים פסולים שלא עשה (דוגמאות נוספות יצויינו בהמשך).

התובעים לא הפריכו את טענת הנתבע כי שכר הדירה היה נמוך במיוחד. הן הנתבע והן אורלי ציינו את שכר הדירה הנמוך כשיקול עיקרי להמשך שכירת הדירה למרות הליקויים שהיו בה.

הטענה ששכר הדירה שדרשו התובעים היה נמוך היא אף סבירה, כשמדובר בדירת דופלקס בת חמישה חדשים עם חצר-גינה צמודה.

אני מקבלת את טענת הנתבע כי שכר הדירה הנמוך, שבו הושכרה הדירה, היה בשל הליקויים שהיו בה, אשר התובעים היו מודעים להם.

 

7. התובעים טענו שלא ידעו כלל על בעיות רטיבות בדירה.

התובעת העידה כי במשך שש שנים שבהן התגוררו התובעים בדירה, לא היתה כל רטיבות. התובעת טענה שאורלי משקרת בדבריה בתצהירה אודות בעיות הרטיבות בדירה. התובעת העידה כי גם לאורך שנות שכירותו של הנתבע, הוא לא התלונן מעולם על בעיות רטיבות, והתובעים לא ידעו כלל שיש בעיה כזאת. "רק כשהנתבע עזב את הדירה ראינו את הרטיבות. זה היה בפברואר 2012" (בעמ' 16 לפר').

אורלי מסרה בתצהירה ובעדותה כי התלוננה פעמים רבות על בעיות הרטיבות הקשות, אך התובע הסביר לה שמקורן של הבעיות הללו הוא בליקויים בבניין, שמצויים באחריות הקבלן, ואין בידי התובעים לתקנן. עוד העמיד התובע את אורלי על כך שבהתחשב בליקויים הללו היא משלמת שכר דירה נמוך, ועל כן אין לה בסיס להתלונן.

אורלי העידה כי התובע הגיע מידי פעם עם שפכטל וצבע וביצע תיקונים "קוסמטיים" בקירות הרטובים. לשאלה מה צבע התובע, השיבה אורלי: "הקירות כל הזמן, כל הירוקת והעובש היה יוצא, הוא היה בא, משייף וצובע" (בעמ' 46 לפר').

התובעים טוענים שאורלי משקרת בדברים אלה, וכי התובע מעולם לא הגיע לדירה עם שפכטל וצבע לביצוע תיקונים "קוסמטיים".

אורלי מוסרת בתצהירה שלקראת סיום תקופת השכירות שלה דרשו ממנה התובעים לשאת בעלות התיקון של כל הליקויים שהיו בדירה ואיימו לתבוע אותה בגין נזקי הרטיבות, בגין הקצרים במערכת החשמל, בגין ידיות שבורות בארונות המטבח, ובגין ליקויים נוספים שהיו בדירה קודם לכן. היא מוסרת שבסיועו של מתווך-הדירה, שגישר בינה לבין התובעים, הסכימו התובעים להסתפק בכך שאורלי תצבע את הדירה, ובכך נפרדו.

אורלי הצהירה והעידה שפגשה את הנתבע במקרה בקניון השרון, בעת שההליך דנן כבר התנהל, וכשסיפר לה הנתבע על תביעתם של התובעים כנגדו ושאל אם תסכים להעיד מטעמו, "… אמרתי בשמחה, כי באותו רגע הרגשתי שהוא החזיר אותי אחורה למה שניסו לתבוע אותי על דברים שהיו בכלל בתוך הדירה" (בעמ' 45 לפר'; ההדגשה שלי – י.ק).

ב"כ התובעים טען שאין ליתן כל אמון בעדותה של אורלי, כיוון שבתשובה לשאלתו על מה תבעו אותה התובעים, השיבה שהתובעים הגישו כנגדה תביעה בגין הנזקים בדירה; בעוד שהתביעה שהגישו התובעים כנגדה היתה תביעת פינוי, כיוון שאורלי לא פינתה את הדירה במועד. אורלי פינתה את הדירה ביום 23.8.06, שלושה שבועות לאחר תום תקופת השכירות שלה. התובעים הגישו את תביעת הפינוי ביום 2.8.06 (כתב התביעה, המוצג ת/ 1).

דיון בתביעת הפינוי התקיים ביום 27.11.06, שלושה חודשים לאחר שאורלי כבר פינתה את הדירה. בנסיבות אלה, היה זה דיון קצר מאד (פרוטוקול הדיון האמור, המוצג ת/ 2).

בחקירתה הנגדית, בהליך דנן, שאל ב"כ התובעים את אורלי, כאמור, מה היה נושא תביעתם של התובעים כנגדה, וגם: האם היתה בבית המשפט.

אורלי השיבה שהתביעה היתה בגין נזקים בדירה, ולשאלה אם היתה בבית המשפט השיבה שלא היתה בבית המשפט, אלא רק במשרדו של ב"כ התובעים.

בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי לנוכח תשובותיה של אורלי לשתי השאלות הללו – תשובות בלתי נכונות, עובדתית – אין ליתן כל אמון בדבריה.

איני מקבלת טענה זו, כיוון שב"כ התובעים מנסה "לתפוס" את אורלי על זיכרון בלתי נכון של אירועים שקדמו בשבע וחצי שנים למועד עדותה בהליך דנן (אציין בהקשר זה שאורלי העידה כי כשפגשה את הנתבע בקניון, היא לא זכרה תחילה מי הוא, והיה עליו להזכיר לה שהוא השוכר שבא אחריה, בדירת התובעים).

הדגשתי לעיל את דבריה של אורלי, כי התובעים ניסו לתבוע אותה בגין ליקויים שהיו בדירה מלכתחילה. כמו כן, כשעימת ב"כ התובעים את אורלי עם כך שתביעתם של התובעים כנגדה (ת/ 1) היא תביעת פינוי ולא תביעה בגין נזקים בדירה, השיבה אורלי: "התובעים כל הזמן אמרו לי שהם יתבעו אותי על הנזקים" (בעמ' 45 לפר').

התרשמתי, הן מתצהירה והן מעדותה של אורלי, כי מה שנחרט בזיכרונה היה איומם של התובעים לתבוע ממנה עלות כל הנזקים, למרות שאלה היו בדירה מלכתחילה, וכיצד הצליחה לבסוף, בעזרת המתווך, להיחלץ מאיום זה בהסכמה שהיא רק תסייד את הדירה.

לגבי הדיון הקצר בבית המשפט, שבו נכחה אורלי, אפשר שכעבור שבע וחצי שנים, מה שזכרה היה פגישה (או פגישות) במשרדו של ב"כ התובעים, והיא לא זכרה אותו דיון בבית המשפט.

בנסיבות אלה, ועל פי התרשמותי מהעדה, איני סבורה שהערבוב שעשתה אורלי בין איומם של התובעים לתבוע ממנה את כל נזקי הדירה, לבין התביעה המשפטית שהגישו בפועל; כמו גם הזיכרון שהיה לה מביקור (או ביקורים) במשרד ב"כ התובעים, יותר מאשר הדיון הקצר בבית המשפט; איני סבורה שיש באלה כדי להביא למסקנה שאין לתת אמון בדבריה.

אדרבא, האופן שבו תיארה אורלי את התיקונים "הקוסמטיים" שביצע התובע מידי פעם, שיכנע אותי יותר מהתכחשותו הגורפת של התובע לכך שביצע כל עיקר תיקונים כאלה (על

כך – להלן).

אף הנתבע העיד כי פנה אל התובעים פעמים רבות בעניין הרטיבות בדירה:

            "ש.  בשנים שגרת שם, דיברת עם התובעים שצריך לעשות משהו עם הרטיבות?

            ת.  אפילו רבתי אתו, לא פעם ולא פעמיים, ולכן הוא הגיע עם חומר כמו סוג של שפכטל. היה עובד, מגרד הכל, מוריד את כל הפטרייה מהקיר ושם את החומר שהביא, ואז צובע. זה הדבר היחיד שהסכים לעשות" (בעמ' 55 לפר').

 

 

8. כפי שצויין, התובעים כופרים בתוקף בטענתם של אורלי ושל הנתבע, כי התובע הגיע לדירה מידי פעם וביצע תיקונים "קוסמטיים" שכיסו לזמן מה את הפטריות והעובש של הרטיבות.

התובע הגיב בעדותו על טענה זו: "שניהם משקרים. בחיים לא נגעתי עם שפכטל ולא שום דבר. כשהגעתי אל הנתבע, לפעמים הוא היה מדבר אתי מבחוץ ולא מכניס אותי אפילו לדירה" (בעמ' 35 לפר').

שני התובעים העידו שהנתבע שילם להם את שכר הדירה אחת לשלושה חודשים, במקום מפגש מחוץ לדירה. התובע אף הצהיר באופן גורף: "לא הגעתי אף פעם לדירה" (בעמ' 36 לפר').

אולם בהמשך עדותו שינה התובע את טעמו והודה שנכנס לדירה מספר פעמים, בתקופת השכירות של הנתבע. לשאלה מה ראה כשנכנס לדירה, השיב התובע: "ראיתי תוהו ובוהו. לכלוך בריצפה. הרטיבות, המים, הגיעו לי עד הרגליים".

לשאלה מתי ראה רטיבות כה קשה בדירה, השיב התובע: "התקשרנו לביטוח שלנו. בערך שנה לפני סוף תקופת השכירות של הנתבע, גם אני נכנסתי לדירה וגם ראיתי מרחוק. כשראיתי את המים בדירה, פניתי לביטוח" (בעמ' 38 לפר'; ההדגשות שלי – י.ק).

עדות זו של התובע עומדת, כמובן, בסתירה חזיתית לגירסתם של התובעים, כי עד יום 10.2.12, המועד שבו הזעיקה אותם שרינה, הם לא ידעו כלל שיש נזקי רטיבות בדירה.

ראייה נוספת, שמצביעה על כך שהתובעים ידעו היטב על הנזקים שקיימים בדירה, מצוייה בדבריה של התובעת בשיחה מוקלטת עם הנתבע, מינואר 2012 (השיחה השלישית באסופת התמלילים, נספח ה' לתצהירו של הנתבע).

שיחה זו התקיימה לאחר שבני הזוג עזריה כבר ראו את הדירה והביעו רצונם לשכור אותה.

זאת ניתן ללמוד מדבריו של הנתבע אל התובעת: "אני עבדתי קשה למצוא לך זוג טוב שיחליף אותי. אני עבדתי קשה בשביל זה".

בהמשך השיחה אומרת התובעת: "… אבל איך יקבלו את הבית בצורה כזאת, ובחצי שנה יחדשו את הכל, יגורו חצי שנה?" (בעמ' 2 של התמליל).

דברים אלה מראים שהתובעת, כמו גם התובע, היו מודעים היטב לליקויים בדירה, ואין זה נכון ש"הופתעו" לגלותם, לראשונה, ביום 10.2.12.

ראייה נוספת לידיעתם זו של התובעים – ראייה שאף היא מקורה בתובעים-עצמם – היא:

השמאי מטעם התובעים, מר דורון שפר, ציין בחוות דעתו שני מועדים שבהם בדק את הדירה: "7 פברואר 2012 – ביקור ראשון ותיעוד נזקים, 8 יולי 2012 – מעקב ובדיקת נזק מים". השמאי העיד שבמועד הראשון השוכרים החדשים (עזריה) טרם נכנסו לדירה, והיא היתה ריקה, ובמועד של ביקורו השני עזריה כבר התגוררו בדירה.

ב"כ הנתבע עימת את השמאי עם טענתם של התובעים, שהנתבע פינה את תכולת הדירה רק ביום 10.2.12, ועל כן לא ייתכן שבמועד ביקורו הראשון, שלדבריו חל ביום 7.2.12, היתה הדירה ריקה. בתשובה, עמד השמאי שפר על דעתו: "אני עומד על דעתי שמועד הביקור הראשון שלי היה 7.2.12, כפי שרשום אצלי" (בעמ' 11 לפר').

אני מקבלת את דברי השמאי לעניין מועד הביקור הראשון. השמאי הוא איש מקצוע שנתן חוות דעת מומחה, ואני מניחה שרישומיו בדבר מועדי הביקור, כפי שצויינו אף בחוות דעתו, הם נכונים.

השמאי העיד שאת תצלומי הנזקים בדירה, אשר צורפו לחוות דעתו, הוא צילם במועד הביקור הראשון (הביקור השני, במועד שבו כבר גרה משפחת עזריה בדירה, נועד למעקב אחר הטיפול ברטיבות, שהיתה צריכה לבצע חב' פמי, כאמור בסעיף 4 לעיל).

בתצלומי השמאי מיום 7.2.12 ניתן לראות שהדירה ריקה מרהיטים ומחפצים.

אציין כי הן התובעים, הן שרינה והן הנתבע, העידו שהדירה נמסרה לשרינה ביום 10.2.12.

הדעת נותנת, שהשמאי שפר לא "נחת" בדירה מעצמו, אלא הוזמן אליה על ידי התובעים, כפי שאמנם נאמר בסעיף 1 של חוות דעתו. ניתן אף להניח שיש לתאם עם השמאי מראש את מועד הבדיקה.

עולה איפוא כי התובעים הזמינו את השמאי שפר לבדוק ולשום את הנזקים בדירה שלושה ימים לפני מסירת הדירה לשרינה. אף נסיבה זו מצביעה על כך שהתובעים היו מודעים היטב למצב הדירה ודאגו לבדיקתה על ידי שמאי מטעמם עוד לפני מסירתה לשרינה.

הראיות והנסיבות שצויינו לעיל – שכולן מקורן בתובעים עצמם – שומטות את הקרקע מתחת לגירסתם של התובעים, כי הם לא ידעו כלל על קיומם של נזקים בדירה, לרבות רטיבות כלשהי, וכי הדבר הסתבר להם לראשונה רק ביום 10.2.12, לאחר שהנתבע מסר את הדירה לשרינה, ושרינה הזעיקה אותם לנוכח מצב הדירה, שנגלה לה באותו מועד לראשונה.

משקרסה גירסה זו של התובעים, שעומדת בלב תביעתם, גורע הדבר מאמינותם.

אני דוחה את טענת התובעים, כי התובע מעולם לא ביצע תיקוני "שפכטל וצבע", על מנת לכסות את כתמי הרטיבות והעובש בדירה. אני מעדיפה בעניין זה את עדויותיהם של הנתבע ושל אורלי, כי כל אחד מהם התלונן, בתקופת שכירותו, על בעיות הרטיבות, וכי התובע ביצע תיקונים "קוסמטיים" כפי שתיארו.

 

9. שרינה העידה שכאשר הנתבע הראה לה את הדירה, כשהיא מאוכלסת ומלאה רהיטים וחפצים, היא ראתה תריסים שבורים בחדרי הילדים ומנורה במטבח שראשה מוברג על חוט.

לדבריה, היא שאלה את הנתבע אם יש עוד משהו, והוא השיב שיש עוד "טיפה רטיבות", שהוא טיפל בה, וכל היתר בסדר.

אין מחלוקת כי בין שרינה לבין הנתבע הוסכמה "עסקת חליפין": שרינה תיטול על עצמה את צביעת הדירה ואת תיקון התריסים, ובתמורה לכך ישאיר הנתבע בדירה שלושה מזגנים שהתקין וכן אהילים בפינת האוכל ובסלון; פריטים ששייכים לו ואשר היה רשאי לקחתם.

אין מחלוקת כי הפריטים הללו אמנם הושארו בדירה.

שרינה ציינה את עסקת החליפין במסרון ששלחה לנתבע ביום 24.1.12: "אני ואתה סיכמנו שאני מסדרת וצובעת ואתה משאיר לי מזגנים" (תמליל המסרון, נספח ד' לתצהיר הנתבע); ואף בעדותה אישרה שרינה את ההסכמה האמורה בינה לבין הנתבע.

כמו כן, אין מחלוקת שעסקת חליפין זו היתה על דעתם ובהסכמתם של התובעים. הדבר מצא ביטוי בסיפא של סעיף 7 א' לחוזה השכירות של עזריה, שם נאמר: "השוכר מצהיר כי ידאג לסייד ולסדר את הדירה באופן סביר על חשבונו לפני הכניסה לדירה".

הסכמה משולשת זו היתה נוחה לשלושת הנוגעים בדבר: לנתבע היה נוח "לשלם", באמצעות המזגנים והאהילים שלו, תמורת צביעת הדירה, שהיתה מוטלת עליו; מה גם שבתמורה למזגנים ולאהילים הסכימה שרינה לטפל גם בתיקון התריסים (דבר שלשיטתו של הנתבע היה מוטל על בעלי הדירה, התובעים, כיוון שהליקויים בתריסים היו קיימים כבר בעת שקיבל את הדירה).

עסקה זו היתה נוחה לשרינה, כיוון שללא המזגנים לא היה בדירה מיזוג אוויר, ולמותר לעמוד על הצורך בכך. לגבי האהילים, העיד הנתבע שמדובר באהילים יוקרתיים (גם בשיחה מוקלטת שלו עם התובעת, בעמ' 19 לתמליל הראשון שבנספח ה' לתצהירו, ציין הנתבע את האהילים כפריט אטרקטיבי בדירה). הנתבע העריך את שווי המזגנים והאהילים בסכום של 10,000 ₪. נראה שלשרינה היה נוח שפריטים משמעותיים אלה יושארו בדירה, וכנגד זאת הסכימה לשאת בעלות של סיוד ותיקון התריסים.

ההסכמה המשולשת היתה נוחה גם לתובעים: בני הזוג עזריה הסכימו לשלם שכר דירה חודשי בסך 3,500 ₪, גבוה מעט מזה ששילם הנתבע. בדרך זו זכו התובעים לכך שכשמונה חודשים לפני תום תקופת השכירות של הנתבע, נכנסים במקומו שוכרים חלופיים, שישלמו שכר דירה גבוה במעט מזה ששילם הנתבע. בכך לא רק שנשמר רצף השכירות בדירה, דבר שהיה חשוב מאד לתובעים, אלא שהם יקבלו אף שכר דירה גבוה יותר.

יתרון נוסף לתובעים היה בכך ששרינה נטלה על עצמה את הטרחה לטפל בביצוע של צביעת הדירה ותיקון התריסים, ולא היה על התובעים לטרוח בכך.

ההסכמה המשולשת, שאף התובעים היו צד לה, הסדירה, לדידם, את אשר היה על הנתבע לבצע טרם מסירת הדירה לשוכרים החדשים, קרי – צביעת הדירה וסידורה. בסיפא של

סעיף 7 א' לחוזה הושתו אמנם מטלות אלה על השוכרים, אך התובעים ידעו והסכימו לעסקת החליפין שלפיה שילם הנתבע לשוכרים, במזגנים ובאהילים, תמורת התשלום על ידם עבור צביעת הדירה וסידורה.

ראייה לכך שבהסדר זה ראו התובעים מענה לכל דרישותיהם מהנתבע היא, שהם החזירו לנתבע את שיק הביטחון שמסר להם (הנתבע מסר לתובעים הן שיק ביטחון והן שטר ביטחון, כפי שפורט בחוזה השכירות עמו, והתובעים החזירו לו את שיק הביטחון; ראו בעמ' 50 – 51 לפר').

בשיחה המוקלטת בין הנתבע לבין התובעת (בעמ' 24 של התמליל, נספח ה' לתצהיר הנתבע), אומרת התובעת שהיא תחזיר לנתבע את השיקים רק לאחר "שיסגרו את הכל" ולאחר שתבדוק את הדירה. החזרת שיק הביטחון לנתבע מצביעה, איפוא, על כך שהתובעים ראו בהסכמה המשולשת האמורה "סגירה" של המגיע מהנתבע (נוסף, כמובן, על תשלומי ארנונה, מים וכד', אשר אין מחלוקת שהנתבע שילם).

בחקירה הנגדית שערך ב"כ הנתבע לשרינה, היא אישרה שקיבלה הצעת מחיר לצביעת הדירה מקבלן שיפוצים בשם וואליד שהומלץ על ידי הנתבע. בתמלילים שבנספח ד' לתצהירו של הנתבע מצוי מסרון ששיגרה שרינה אל הנתבע, ביום 5.2.12, ולפיו הסכימה אף התובעת למסור את העבודה לוואליד. עוד נשאלה שרינה אודות רכישת חומרי צביעה וכלי עבודה, על פי קבלה מיום 6.2.12, שהתובעים המציאו. שרינה השיבה כי אפשר שאלה חומרים וכלים שרכשה לצורך צביעת הדירה. אירועים אלה, מראשית פברואר 2012, לקראת כניסתם של עזריה לדירה, מתיישבים עם הסדר-החליפין בין שרינה לבין הנתבע, שהיה כאמור גם על דעתם של התובעים, ובהתאם לו ערכה שרינה את ההכנות לקראת כניסת משפחתה לדירה.

 

10. ביום 10.2.12 קיבלה שרינה מהנתבע את מפתח הדירה, ואז ראתה אותה לראשונה כשהיא ריקה ונדהמה לגלות את ההיקף והחומרה של נזקי הרטיבות (בעיקר).

אין מחלוקת ששרינה צדקה, כשסירבה להיכנס לדירה במצב כזה.

אולם גם לבני הזוג עזריה וגם לתובעים היה אינטרס משותף שלא "לפוצץ" את חוזה השכירות אלא למצוא הסדר מוסכם, שיאפשר המשך קיומו.

מבחינתה של שרינה, מיקומה של הדירה היה שיקול עיקרי. היא הסבירה: "שמונה חודשים חיפשתי דירה, וזו היתה דירה קרובה לגן של הילד ולעבודתי, והחלטתי לשכור אותה" (בעמ' 27 לפר'). אזכיר בהקשר זה גם את שכר הדירה, שהיה נמוך במידה ניכרת מהמקובל לגבי דירה כזאת באותה סביבה. משנמצאה הדירה המיוחלת, לאחר חיפושים ממושכים, ובשכר דירה נמוך, היה לשרינה עניין להגיע להסדר שלפיו יקויים חוזה השכירות: "לא ביטלתי את השכירות כי לקח לי 8 חודשים למצוא את הדירה שמתאימה מבחינת המיקום, כמו שאמרתי קודם. זה היה זמן קצר אחרי שאמי נפטרה, ורציתי להתארגן מחדש"

(בעמ' 30 לפר').

אף לתובעים היה עניין רב שלא לאבד את השוכרים החדשים, שהיו מקובלים עליהם לאחר שדחו מספר שוכרים אחרים. לתובעים היה חשוב במיוחד לקיים רצף של שוכרים ולא להפסיד את ההכנסה משכר הדירה (כזכור, התובעת העידה שהכנסה זו נדרשה להם לתשלום משכנתא). יתרה מזאת, חוזה השכירות עם עזריה נחתם כחודש וחצי קודם לכן, והנתבע כבר פינה את הדירה. ללא הסדר מוסכם עם עזריה, היו התובעים מפסידים שוכרים אלה, ואזי היה עליהם לטפל בדירתם, אשר נזקיה האמיתיים נחשפו, ולא ניתן היה עוד להסתפק ב"כיבוי שריפות", באמצעות שפכטל וצבע, כדי לתקנם. במצב כזה היו התובעים צריכים גם לשלם את עלות התיקונים הנרחבים בדירה וגם להפסיד את שכר הדירה לתקופת העבודות.

לנוכח האינטרס המשותף של עזריה ושל התובעים להמשיך בשכירות, הושג ביניהם ההסדר שתואר לעיל: משפחת עזריה דחתה בכחודשיים את כניסתה לדירה, ובחודשים אלה בוצעו בה עבודות שיפוץ, ששולמו על ידי בני הזוג עזריה, על חשבון שכר הדירה.

 

11. ב"כ הנתבע מפקפק באמיתותה של גירסה זו, שהעמידו התובעים ושרינה. בטיעוניו העלה אפשרות שהתובעים ושרינה קשרו קנוניה, ולפיה מציגים הם הסדר מוסכם של תיקונים ששולמו על ידי עזריה, כנגד קיזוז משכר הדירה, למרות שבפועל לא בוצע קיזוז כזה.

ב"כ הנתבע מפקפק ב"הפתעה" שנגרמה לשרינה למראה הליקויים בדירה. לשיטתו, לא רק התובעים ידעו אודות הליקויים הללו, אלא אף שרינה ידעה עליהם, והתחייבה לתקנם על חשבונה, אלא שהיא ניסתה להתנער מהתחייבותה זו, ונפלה מחלוקת בינה לבין התובעים בעניין זה. כפתרון "משותף", מנסים התובעים, בחוסר תום לב – בעזרת שרינה שהסכימה לתמוך בהם בעדותה – לגלגל את עלות התיקונים בדירה על שכמו של הנתבע, למרות שמדובר בליקויים ישנים, שהנתבע אינו אחראי להם, ולאחר שהתובעים הסכימו כי הנתבע יצא ידי חובתו לגבי צביעת הדירה וסידורה בתשלום במסגרת "עסקת החליפין", אשר היקפו הכספי הוא

כ- 10,000 ₪.

איני שותפה לדעתו של ב"כ הנתבע. אני מאמינה לשרינה כי אמנם הופתעה מההיקף של נזקי הרטיבות בדירה, כאשר ראתה אותה לראשונה, ביום 10.2.12, כשהיא ריקה מרהיטים. אף הנתבע ציין בעדותו כי כשהוזזו הרהיטים והארונות מהקירות, הסתבר שנזקי הרטיבות הם  רבים וחמורים. גם בתמונות שצילם השמאי שפר ניתן להתרשם מכתמי הרטיבות והפטריות בקירות הדירה.

עם זאת, לא השתכנעתי מדברי שרינה כי עד יום 10.2.12 היא סברה שהליקויים היחידים שיש בדירה הם חוסר של שלבים במספר תריסים ונקודת רטיבות "קטנה", שהנתבע טיפל בה (זאת, נוסף על הצורך בצביעת הדירה, שהיה קיים מטבע הדברים, לאחר שכירות בת כחמש שנים של הנתבע וטרם כניסתם של שוכרים חדשים).

הסיבה לכך היא שבחוזה השכירות, שנכרת בין התובעים לבין עזריה כחודש קודם לכן (ביום 4.1.12), יוחדה הוראה לליקויים קיימים בדירה, שפורטו בנספח מיוחד לחוזה.

הוראה זו מצוייה בסעיף 8 ב' לחוזה: "השוכר מצהיר כי ראה ובדק את הדירה והחפצים ומצא אותם במצב טוב ותקין, ומתאים לדרישותיו (למעט הפגמים המופיעים ברשימה

נספח "ב" להסכם), והשוכר מוותר על כל טענת אי התאמה או טענה בגין הדירה או בגין פגם ו/או מום גלוי ו/או נסתר" (ההדגשה שלי – י.ק).

כלומר: יש בדירה ליקויים/נזקים, אשר הצדדים לחוזה השכירות מצאו לפרט אותם בנספח מיוחד. בסעיף 8 ב' לחוזה מצהירים הצדדים (התובעים ובני הזוג עזריה) כי אותם ליקויים הם ליקויים ידועים שקיימים בדירה, היינו: מחד – האחריות עליהם לא תושת על השוכרים (עזריה); ומאידך – השוכרים מתחייבים שלא לבוא בטענות אל המשכירים בגין ליקויים אלה שידועים להם מראש.

ודוק: במקרה שלנו יש להבחין בין התחייבותם של עזריה, במסגרת "עסקת החליפין" עם הנתבע, לצבוע ולסדר את הדירה (על פי העדויות, "סידור" הדירה היה בעיקר תיקון התריסים), התחייבות שבאה לביטוי בסיפא של סעיף 7 א' לחוזה; לבין ליקויים, שנמנו בנספח ב' לחוזה השכירות, אשר השוכרים הצהירו שהם "מוכנים לחיות" עמם, מבלי שיתוקנו.

עצם קיומו של הסדר כזה בחוזה השכירות, וקיומו של נספח לחוזה, שיוחד לרשימת הליקויים הקיימים בדירה, ואשר הוסכם בין התובעים לבין עזריה שלא יתוקנו; מצביע, על פני הדברים, על כך ששרינה ראתה בדירה ליקויים נוספים על חוסר שלבים בתריסים ונקודת רטיבות "קטנה" שטופלה (את צביעת הדירה, כשלעצמה, איני מחשיבה כ"ליקוי", מהטעם שצויין לעיל).

ומה הם אותם ליקויים, שנרשמו בנספח ב' לחוזה, ושעליהם חל ההסדר אשר בסעיף 8 ב' שלו?

שרינה העידה כי לאחר שהנתבע הראה לה את הדירה, וטרם חתימת החוזה, היא רשמה על דף את הליקויים בדירה (זה הדף שאמור היה להיות מצורף לחוזה כנספח ב').

דא עקא, נספח זה לא הומצא לביהמ"ש. שרינה העידה שמסרה את הדף שהכינה לב"כ התובעים, ולא נמסר הסבר מדוע לא הומצא לביהמ"ש.

מהאמור לעיל עולה כי בעת כריתת חוזה השכירות בין התובעים לבין עזריה היו בדירה ליקויים, אשר הן התובעים והן עזריה היו מודעים להם, והם נרשמו בנספח ב' לחוזה. לגבי הליקויים הללו הוסכם במפורש בין התובעים לבין עזריה, שהם לא יתוקנו, וכי לאף אחד מהצדדים לא תהיה טענה כלפי הצד השני בגין אותם ליקויים.

על פי ההיגיון, נראה שלא היה מדובר בנזקי רטיבות בהיקף שנגלה לשרינה לאחר שהדירה פונתה על ידי הנתבע, כיוון שאין מחלוקת שנזקים אלה היו בהיקף ובחומרה שהצדיקו את הודעתה של שרינה לתובעים, שמשפחתה לא תיכנס לגור בדירה במצב כזה.

עם זאת, מדובר, על פני הדברים, בליקויים שאינם מתמצים ברפפות התריסים (ובצביעת הדירה), כיוון שלו היה הדבר כך – די היה בהסדר שבסעיף 7 א' סיפא לחוזה, ולא היה צורך בהסדר הנוסף, שבסעיף 8 ב' שלו.

ברור שעצם קיומו, בחוזה השכירות, של ההסדר המוסכם בדבר הליקויים הקיימים שלא יתוקנו, מצביע על כך שהן התובעים והן עזריה היו מודעים, לפחות בראשית ינואר 2012, לקיומם של ליקויים אלה. זו ראייה נוספת כנגד גירסתם של התובעים כי עד יום 10.2.12

לא היה להם מושג על קיומם של ליקויים בדירה.

למותר לעמוד על חשיבותו של נספח ב' לחוזה, שבו פורטו הליקויים האמורים. אי המצאתו

של מסמך זה על ידי התובעים, מבלי שניתן הסבר לכך, מקימה לחובתם את החזקה כי לו הומצא המסמך, הוא לא היה תומך בגירסתם, והיה שוקל גם כנגד גירסתה של שרינה, כי לא ידעה על הליקויים בדירה.

 

12. בכתב התביעה ובתצהיריהם הציגו התובעים תמונה קיצונית ולפיה כל הנזקים שבדירה, לרבות בעיות הרטיבות, לא היו קיימים כלל לפני תקופת שכירותו של הנתבע.

הם טענו שהנתבע הוא שגרם לנזקים אלה ואף להחמרתם, בכך שהעלים אותם מהתובעים, לא התלונן כלל על הרטיבות והסתיר מהם את הנזקים האחרים, והתובעים גילו את כל הנזקים הללו לראשונה רק ביום 10.2.12, לאחר שהוזעקו לדירה על ידי שרינה.

לאחר שמיעת הראיות הסתבר ש"תמונה" זו שהציגו התובעים רחוקה מהמציאות: התובעים ידעו היטב על הנזקים בדירה, הן נזקי הרטיבות והן ליקויים או נזקים נוספים. הם אף הזמינו את השמאי שפר לשום את הנזקים הללו, שלושה ימים לפני שהדירה נמסרה לשרינה.

שרינה הופתעה אמנם מההיקף ומהחומרה של נזקי הרטיבות בדירה, שאותם ראתה לאשורם רק לאחר שהדירה פונתה מרהיטיו של הנתבע, ובעיקר בשל כך סירבה להיכנס לגור בדירה טרם שיפוצה. אולם נראה שאף היא ובעלה היו מודעים לנזקים אחרים שקיימים בדירה, ואשר הסכימו "לחיות עמם", מבלי שהתובעים יתקנו אותם; הלא הם הפגמים שבנספח ב' שלא גולה לבית המשפט.

 

13. בתביעה לא נכלל מרכיב פיצוי בגין נזקי הרטיבות בדירה, כיוון שתיקונם טופל במסגרת פוליסת הביטוח של התובעים, כפי שצויין לעיל.

מהראיות הסתבר כי הנתבע לא היה אחראי לנזקי הרטיבות.

ציינתי לעיל את הראיות שמצביעות על מודעותם של התובעים לבעיות הרטיבות בדירה. קיבלתי את גירסת הנתבע, שהוא הודיע לתובעים – בדומה לאורלי, הדיירת שקדמה לו – על בעיות הרטיבות בדירה, והמענה שהתובעים נתנו היה תיקונים "קוסמטיים", שהסתירו לזמן מה את כתמי הרטיבות והעובש, ללא טיפול יסודי בבעיות הרטיבות.

במהלך עדותו של השמאי מטעם התובעים, מר שפר, הוגש מכתב ששלח אל חב' פמי, שאמורה היתה לטפל בנזקי הרטיבות, מטעם חברת הביטוח (המוצג נ/ 1). מכתב זה נשלח ביום 3.7.12, ארבעה חודשים לאחר שמשפחת עזריה כבר נכנסה לדירה, ובעיית הרטיבות התחדשה.

במכתב נ/ 1 מעלה השמאי טרונייה כנגד חב' פמי, על כי לא טיפלה ברטיבות כנדרש, לאחר שמקור הדליפה אותר מספר חודשים קודם לכן על ידי שרברב מטעמה, ב"נקודת ביוב סמוך לחדר הרחצה" (סעיף 2 של המכתב נ/ 1).

טווח זמן זה, ביחס למועד המכתב, מתאים לחודש פברואר 2012, שבו ביצעה חב' פמי תיקונים בדירה, לאחר שהנתבע פינה אותה. מהמכתב נ/ 1, ואף מעדותה של שרינה, עולה כי בחודש פברואר הפעילה חב' פמי יבשנים לשם ייבוש נקודתי של רטיבויות.

בסעיף 5 של  נ/ 1 כותב השמאי שפר אל חב' פמי: "פעולות הייבוש שנקטתם לא הועילו והיו מיותרות, שכן הרטיבות היתה ונותרה כלואה מתחת לריצוף. יתרה מכך, הריצוף כבר נפגע קודם לכן באופן טרמינלי כתוצאה ממגע המים, ולכן היה צריך להחליפו מלכתחילה".

            בסיפא של סעיף 7 של מכתב זה מוסיף השמאי שפר: "גם בדיקות נוספות שערכתם, בתאריך 28.6.12, מעידות על דליפת צנרת בחדר רחצה" (ההדגשות שלי – י.ק).

כפי שצויין, העידה שרינה על נזילה מצנרת שבתוך "במה" (או הגבהה), שעליה ניצבה מכונת הכביסה. שרינה טענה, שהנתבע הוא שהתקין במה זו מתחת למכונת הכביסה, ועל כן – לשיטתה – הוא האחראי להתחדשות נזקי הרטיבות, לאחר שמשפחת עזריה נכנסה לדירה.

            "ש.  איך את יודעת שהנתבע עשה את הבמה בשביל מכונת הכביסה?

            ת.  הבמה לא היתה מוכרת לכרמלה.

            ש.  אבל היו שוכרים בדירה לפני הנתבע?

            ת.  אני לא יודעת אם הנתבע עשה את הבמה. כרמלה אמרה לי שאינה מוכרת לה"

(בעמ' 32 לפר').

אולם בעלה של כרמלה, הלא הוא התובע, העיד שגם בשנים שבהן גרו התובעים בדירה "היתה הגבהה שעליה היא עמדה" (בעמ' 41 לפר'; "היא" – הכוונה למכונת הכביסה).

אף אורלי, הדיירת שקדמה לנתבע, העידה (בעמ' 46 לפר') שמכונת הכביסה עמדה על גבי הגבהה, וכי אותה הגבהה היתה כבר קיימת, כשהיא נכנסה לדירה.

זו היא דוגמה נוספת שבה מייחסת התובעת לנתבע מעשה שלא עשה – הקמת במת ההגבהה למכונת הכביסה. במקרה זה יש הודאת בעל-דין, מפי התובע, שאותה "במה" היתה בדירה מלכתחילה, גם בשנות מגוריהם של התובעים בה. אני מאמינה לשרינה כי טענתה, שהנתבע הוא שבנה אותה "במה", התבססה על כך שהתובעת אמרה לה, ש"הבמה אינה מוכרת לה".

דברים אלה של התובעת נסתרו חזיתית בעדות בעלה.

התובעים לא תבעו, אמנם, מהנתבע פיצוי כספי בגין נזקי הרטיבות, אך הם הרחיבו ראיותיהם בעניין זה, על מנת לתמוך בטענתם, שהנתבע העלים מהם את הרטיבויות בדירה. התובעים ייחסו לנתבע, בהקשר זה, אפילו את הקמת ה"במה" שמתחת למכונת הכביסה, אשר הצנרת שבה היתה אחד ממקורות הרטיבות, למרות ש"במה" זו הותקנה בעת שהם עצמם גרו בדירה.

נראה שכוונתם הנוספת של התובעים, בהרחבת תיאורי הרטיבות, היתה להציג את הנתבע כדייר שמזניח את הדירה ומעלים מהמשכירים נזקים שבה, וזאת על מנת לתמוך בטענותיהם, שהנתבע הוא שגרם לנזקים האחרים בדירה, אשר עלות תיקונם נתבעה בתביעה.

גירסת התובעים כי הנתבע העלים מהם את נזקי הרטיבות (או כי הוא שהתקין את ה"במה" מתחת למכונת הכביסה), קרסה, כפי שפורט לעיל.

 

14. הנזקים שנתבעו בתביעה הם נזקים במערכת החשמל והאינסטלציה, העדר שלבים בתריסים, שבר בזכוכית של ויטרינה בסלון ובלבני זכוכית שבקיר זכוכית, העדר כיסוי לפרגולה שבחצר ונזק לתאורה שבה, ועוד.

כהערה מקדימה אציין כי חלק מהסכום שנתבע בגין התיקונים, נתבע ביתר: הסכום שנתבע בגין מרכיב זה של התביעה הוא 30,802 ₪, על פי חוות דעת השמאי; אולם הסכום שהוצא בפועל עבור התיקונים הוא כ- 26,000 ₪ בלבד, כמפורט בסעיף 35 של כתב התביעה (התובעים המציאו קבלות שמסתכמות בקרוב ל- 26,500 ₪, אך בא-כוחם תיקן [בעמ' 24 – 25 לפר'], לגבי פרט ההדברה, כי אין מדובר בסכום של 610 ₪, כפי שנכתב תחילה, אלא בסכום של 150 ₪ בלבד. יש איפוא להפחית בהתאם את הסכום הכולל).

כידוע, מטרתו של הפיצוי הנזיקי היא להשיב את המצב לקדמותו, ולא "לשדרג" אותו לעומת המצב לפני הנזק. לפיכך, הפיצוי בגין נזקים שכבר תוקנו צריך לעמוד על הסכום שהוצא בפועל לצורך התיקונים, ולא על הסכום על פי חוות דעת השמאי, שהוא גבוה מהסכום שהוצא בפועל.

מכאן, לשאלה: האם הנתבע הוא אמנם "המזיק", לגבי הנזקים מושא התביעה.

 

15. אדון להלן בנזקים העיקריים שעלות תיקונם נתבעה בתביעה:

הפרגולה שבחצר ושתי מנורות פלורסנט שבה:

תקרת הפרגולה היתה מכוסה בסוכך מחומר PVC. התובעים טענו שהנתבע אחראי לכך שכיסוי הפרגולה חסר, ואחראי לנזק שנגרם לשתי מנורות פלורסנט שהיו בה.

אורלי, הדיירת שקדמה לנתבע, העידה (בעמ' 46 לפר') כי בתקופת מגוריה בדירה הפרגולה לא היתה מכוסה, וכל הזמן טפטפו ממנה מים שחדרו גם אל הדירה.

הנתבע העיד שכך היה המצב, כשהדירה נמסרה לו. הוא טען שבעת הארכת חוזה השכירות הוא העלה בפני התובעים, בין היתר, את עניין הפרגולה החשופה, אך "התובע אמר שאין מה לעשות עם זה, ומשם לא נכנס מים" (בעמ' 55 לפר').

הנתבע אף רכש על חשבונו יריעת יוטה לצורך כיסוי הפרגולה, ולעניין זה המציא קבלה ע"ס

300 ₪, מיום 13.10.08.

התובעת העידה (בעמ' 24 לפר'), שהפרגולה הוקמה עם תחילת מגוריהם של התובעים בדירה. למותר לומר שסוכך PVC שחשוף לפגעי מזג האוויר, עלול להתבלות ולהיקרע במשך השנים. התובעים התגוררו בדירה במשך שש שנים. אותה יריעת סוכך יכלה להתבלות במשך אותן שנים. זאת אישר אף השמאי מטעם התובעים, מר שפר, אך הוא לא שאל את התובעים מה היה גילו של הסוכך (עדות השמאי, בעמ' 14 לפר').

אורלי היתה השוכרת השנייה בדירה, והיא העידה שבעת כניסתה לדירה כבר היתה הפרגולה חשופה.

כל אלה תומכים בטענת הנתבע, שזה היה מצב הפרגולה גם בעת כניסתו-שלו לדירה.

בשנת 2008 השקיע הנתבע מכספו כדי לכסות את הפרגולה, לפחות ביריעת יוטה, על מנת שלא תהיה חשופה.

התובעים לא הוכיחו, איפוא, שהנתבע הוא שגרם נזק לסוכך ה- PVC, שבו כוסה החלק העליון של הפרגולה כעשר שנים לפני תחילת שכירותו. אדרבא, הנתבע המציא ראייה לכך שהוא דווקא דאג לכיסוי הפרגולה.

בעלי המקצוע מטעם התובעים מצאו שיש צורך להחליף את שני גופי התאורה מפלורסנט, שהותקנו מתחת לקורות הפרגולה. אין תמה בכך, כיוון שסביר שמנורות אלה ניזוקו במשך השנים הללו גם אם היו מכוסות במכסה מגן-מים.

אולם בנסיבות שצויינו לעיל, התובעים לא הוכיחו, שאותן מנורות ניזוקו דווקא בתקופת שכירותו של הנתבע, ולא קודם לכן, וממילא לא הוכיחו שהנתבע הוא שגרם נזק למנורות (בהערת אגב אציין כי נראית לי סבירה גם טענתו של ב"כ הנתבע בדבר המחיר המופרז, שנדרש עבור החלפת המנורות הללו: 1,020 ₪, כשעלות מנורת פלורסנט אחת, מוגנת-מים, היא כ- 100 ₪ בלבד; ראו חקירתו הנגדית של השמאי, בעמ' 14 לפר'; אולם כאמור, לא הוכח שהנתבע אחראי לנזק למנורות הללו).

 

מערכת החשמל והאינסטלציה:

הן אורלי והן הנתבע העידו על תקלות רבות במערכת החשמל, בשל בעיות הרטיבות בדירה. כך, בעדותה של אורלי: "הבאתי באמצע הלילה חשמלאי לתקן את הקצרים שהיו כל הזמן"

(בעמ' 45 לפר').

בחוות דעת השמאי נאמדה העלות של עבודות החשמל בסך 6,000 ₪, ומדובר בעיקר בהחלפת עשרות שקעים ומפסקים. התובעים לא הוכיחו שהנתבע הוא שגרם לתקלות או לנזקים שהצריכו החלפתם של השקעים והמפסקים הללו.

בתיקוני האינסטלציה נמנים פריטים מס' 13 ו- 16 ברשימת פריטי העבודות שבחוות דעת השמאי. בפריט מס' 13 מדובר בחיזוק "חנוכייה" שאליה מתחברת צנרת מים, אשר ההברגה בה השתחררה. השמאי לא ידע להשיב באיזה סוג של "חנוכייה" מדובר, ומה מספר הפתחים שבה (ראו בעמ' 11 – 12 לפר').

פריט מס' 16 הוא: פירוק והחלפה של שני ברזים. ב"כ הנתבע עימת את השמאי עם כך שבהצעת המחיר של חברת השיפוצים א.ר.י מרום בע"מ (המוצג נ/ 2) – אשר השמאי העיד שהסתמך בעיקר עליה – מדובר רק בברז אחד, שההברגה שלו השתחררה, ויש לחזקה, ואין מדובר כלל בשני ברזים, וודאי לא בהחלפה של שני ברזים. השמאי השיב על כך, שמר ארז בר זיו, שנתן לשמאי "מכתב התרשמות" מהדירה (צורף לחוות דעת השמאי), פסק שיש להחליף את שני הברזים. אולם מר בר זיו מציג עצמו במסמך שלו כהנדסאי חשמל, ולא כשרברב.

עניינם של שני הברזים הוא דוגמה לפריטים בחוות דעת השמאי, שאינם מבוססים די הצורך, לא בהיקפם ולא במחירם (בדומה לסכום הגבוה שנדרש עבור החלפת שתי מנורות פלורסנט, שצויין קודם לכן).

על כל פנים, גם לגבי תיקוני החשמל והאינסטלציה, התובעים לא הוכיחו שהנזקים או הליקויים, שנמנו בחוות דעת השמאי, נוצרו דווקא בתקופת מגוריו של הנתבע בדירה, ולא קודם לכן, או כי נגרמו על ידו או בעטיו.

פריט מס' 11 בחוות דעת השמאי הוא פירוק והחלפה של מושב אסלה. לא זו בלבד שהתובעים לא הוכיחו את אחריותו של הנתבע לצורך בתיקון זה (ככל שאמנם נדרש); אלא הנתבע מצידו המציא קבלה עבור החלפה של שתי ניאגרות, שביצע על חשבונו ביום 16.10.07, בעלות של

462 ₪.

 

תיקון דלתות ומגירות בארונות המטבח:

התובעת העידה (בעמ' 24 לפר'), כי המטבח שהותקן בדירה לראשונה (בסביבות 1996), הוא המטבח שנשאר עד עצם היום הזה.

הן אורלי והן הנתבע טענו שהמגירות ודלתות הארונות במטבח היו רעועים מתחילת תקופות השכירות שלהם.

כשמדובר במטבח כה "ותיק", התרופפות של דלתות או ידיות, וצורך לכוון את המגירות, הם, על פניהם, בגדר בלאי טבעי. התובעים לא הניחו בסיס לחייב את הנתבע בעלויות של תיקונים אלה.

 

תיקון בטון וטיח ביציאה מהסלון אל החצר:

הן הנתבע והן אורלי טענו בתצהיריהם כי היו חלקי פסיפס וטיח חסרים בקירות החיצוניים.

הנתבע מייחס זאת לאיכות הבנייה הגרועה על ידי הקבלן, חב' נידר.

נזק מסוג זה הוא, על פני הדברים, באחריות קבלן הבניין. התובעים לא טענו שהנתבע פגע בטיח או בפסיפס שבקיר החיצוני ולא הוכיחו כלל אחריות שלו לפריט נזק זה.

 

שברים או סדקים בלבני זכוכית שבקיר זכוכית; ויטרינה שבורה בסלון:

אורלי מוסרת בתצהירה כי כבר בעת כניסתה לדירה היו לבני זכוכית שבורים בקיר זכוכית דקורטיבי שבסלון.

הנתבע העיד (בעמ' 55 לפר') שהעלה עניין זה בפני התובעים בעת חידוש חוזה השכירות, אך כאמור, על פי עדותה של אורלי (הדיירת הקודמת), נזק זה היה קיים כבר בעת כניסתה לדירה. גם לגבי הזכוכית שבויטרינה, לא המציאו התובעים ראייה כי הנתבע הוא ששבר אותה.

 

החצר:

פריט הנזק האחרון הוא ניקיון החצר המוזנחת ופינוי פסולת.

אורלי מוסרת בתצהירה, כי הגינה שבחצר היתה מוזנחת בעת כניסתה לדירה (למרות שבחוזה השכירות שלה צויין שהגינה מטופחת).

הנתבע טוען בתצהירו שבעת כניסתו לדירה היתה הגינה מלאה קוצים שהגיעו עד ברכיו (בחוזה השכירות של הנתבע אין מצויינת גינה מטופחת).

הנתבע המציא קבלה מיום 25.8.09 ולפיה רכש דשא סינטטי בעלות של 322 ₪. בדומה לרכישת כיסוי היוטה עבור הפרגולה, מצביע הדבר על כך שהנתבע השקיע מכספו על מנת לשפר את מראה החצר, הן של הפרגולה והן של הגינה.

בשיחה המוקלטת של הנתבע עם התובעת אומר הנתבע שעץ הרימון שבגינה פורח, וכן:

"לקחתי, הבאתי גנן, שמתי דשא מלאכותי, הוצאתי את כל הקוצים. את עוד באה אלי בתלונות? סידרתי לכם את הגינה יפה. על מה אני קיבלתי, חול?" (בעמ' 8 של התמליל נספח ה' לתצהיר הנתבע). התובעת לא דחתה דברים אלה כבלתי נכונים.

 

עבודות צביעה ותיקון התריסים:

עבור עבודות אלה שילם הנתבע בעין, בשלושת המזגנים ובאהילים בפינת האוכל ובסלון, אשר אין מחלוקת שהשאיר בדירה. הדבר נעשה על פי עסקת החליפין עם שרינה, ש"אומצה" על ידי התובעים ואף מצאה ביטוי בחוזה השכירות שלהם עם בני הזוג עזריה, כפי שפורט לעיל.

הן אורלי והן הנתבע העידו על מצבם הגרוע של התריסים: חוסר שלבים ומנגנונים לקויים, שהיה קיים כבר בתקופת השכירות של אורלי.

אולם מבלי להיכנס לעניין אחריותו של הנתבע למצב התריסים, מששילם – במסגרת ההסכמה המשולשת – עבור תיקון התריסים ועבור הצביעה, שוב אין בסיס לתבוע ממנו תשלום זה בכפל.

 

לסיכום, חלק הארי של הנזקים שנתבעו בתביעה הם נזקים שהיו קיימים בדירה במשך שנים רבות, והתובעים לא הוכיחו שהנתבע גרם להם או שנגרמו בעטיו.

גם אם אי אילו פריטי נזק נגרמו בתקופת שכירותו של הנתבע, הרי התובעים לא הוכיחו אילו נזקים בדיוק נגרמו בתקופת שכירותו, וממילא לא הוכיחו שמדובר בנזקים שחורגים מגדר בלאי סביר, לאורך תקופת שכירות בת כחמש שנים.

 

16. התמונה שהצטיירה בתום שמיעת הראיות היא, שמדובר בדירה בבית כבן 18 שנים, שסבלה במשך שנים רבות בעיקר מבעיות רטיבות. הללו גרמו כנראה לחלק מהנזקים מושא התביעה.

התרשמותי היא כי התובעים הזניחו את הדירה במשך עשר השנים שהשכירו אותה, עד לאירוע דנן (משנת 2002 עד שנת 2012), וזאת לאחר שהם עצמם התגוררו בה שש שנים.

התובעים היו מודעים לבעיות הרטיבות, שהיוו עיקר הנזקים בדירה, אך נמנעו מטיפול יסודי בהן, כפי שפורט לעיל. בשל כך החמירו בעיות הרטיבות, ואף הנזקים האחרים שהלכו והצטברו.

מדובר בנזקים מהותיים, שהיה על התובעים – כבעלי הדירה – לטפל בהם, אך נראה שהתובעים העדיפו את השיקול של "רצף השכירות", ובחרו שלא להפסיק רצף זה למספר חודשים לשם ביצוע התיקונים (כפי שצויין, התובעת העידה ששכר הדירה נדרש לתובעים לתשלום משכנתא).

ככל שדחו התובעים את הקץ, כך התרחבו הנזקים, ובהתאם – היקף התיקונים שנדרשו.

מיקומה של הדירה הוא מבוקש מאד. שכר הדירה הנמוך במיוחד שדרשו התובעים, בהתחשב בליקויים שבדירה, עשה דירה זו אטרקטיבית עבור שוכרים אשר מיקום הדירה וגובה שכר הדירה מהווים שיקולים מכריעים עבורם, כפי שהיה לגבי שלושת השוכרים שהעידו במשפט (הן אורלי, הן הנתבע והן שרינה).

כפי שצויין, מקבלת אני את עדויותיהם של הנתבע ושל אורלי בדבר פניותיהם אל התובעים,

בעיקר בעניין הרטיבות, אך גם לגבי ליקויים נוספים, ואני מעדיפה את דבריהם בדבר התיקונים "הקוסמטיים" שביצע התובע, ובדבר טענותיו לגבי תיקונים שלא ביצע, על פני  התכחשותם של התובעים לביצועם של אותם תיקונים "קוסמטיים".

אני מקבלת את גירסת הנתבע, כי גם במקרה דנן התכוונו התובעים "לצלוח" את חילופי השוכרים באמצעות צביעה של הדירה, ואפילו תיקון התריסים, כפי שהוסדר בעסקת החליפין ובהסכמה המשולשת שפורטו לעיל.

אולם הפעם לא צלח המעבר, כיוון שכאשר ראתה שרינה את נזקי הרטיבות לאשורם, היא הודיעה לתובעים שלא תיכנס לדירה במצב כזה.

כך נוצרה הסיטואציה שבה נאלצו התובעים לטפל באופן יסודי יותר בנזקי הרטיבות ואף בתיקונים האחרים, שנדרשו זה מכבר, ואשר היה עליהם, כבעלי הדירה, לדאוג לביצועם.

שפר מזלם של התובעים, בכך שרצונה של משפחת עזריה בדירה זו היה כה גדול, עד כי התרצתה והגיעה להסדר עם התובעים בעניין ביצוע התיקונים על חשבון שכר הדירה. כך הצליחו התובעים לשמר את חוזה השכירות עם בני הזוג עזריה, אשר התובעים ראו בהם שוכרים רצויים.

הסיטואציה שבה נאלצו התובעים, בסופו של דבר, לבצע את התיקונים שנדרשו בדירה זה מכבר, טרם כניסתם של השוכרים עזריה, נוצרה בשל בחירתם של התובעים לשמור על "רצף השכירות" ולדחות את ביצוע התיקונים עד שכלו כל הקיצין.

הנתבע אינו אחראי לבחירה זו. הוא מצידו שילם כסדר את שכר הדירה ואת יתר התשלומים שהיה עליו לשלם על פי חוזה השכירות, ואף השקיע למעלה מ- 1,000 ₪ מכספו בכיסוי לפרגולה, בדשא מלאכותי לגינה ובהחלפה של שתי ניאגרות בדירה.

כשחפץ הנתבע לסיים את השכירות טרם סיום תקופתה, הוא דאג למצוא שוכרים מחליפים לשביעות רצונם של התובעים, ואף הצליח להסדיר עמם את עסקת החליפין, שהיתה נוחה לשלושת הנוגעים בדבר, ואשר הבטיחה את צביעת הדירה ותיקון התריסים על ידי השוכרים החדשים, לאחר שהנתבע שילם להם עבור עבודות אלה.

אף התובעים הביעו הסכמתם, כי בכך יצא הנתבע ידי חובתו, וזאת – בהחזרת שיק הביטחון לידיו.

התובעים לא הוכיחו שהנתבע אחראי לנזקים בדירה, אשר עלות תיקונם נתבעה בתביעה דנן.

מהראיות עולה שלפחות חלק הארי של הנזקים הללו היה קיים בדירה עוד לפני שכירתה על ידי הנתבע.

הנתבע אינו אחראי לבחירתם של התובעים, במהלך עשר שנים, שלא להפסיק את "רצף השכירות" על מנת לבצע את התיקונים היסודיים שנדרשו. על כן אינו אחראי גם לפיצוי ששילמו התובעים לשוכרים עזריה, באמצעות קיזוז משכר הדירה.

 

17. על פי כל האמור, אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪ ויישאו בהוצאות עדיהם וכן בהוצאות עדי הנתבע, גב' אורלי סעדה ומר מאיר יצחק, כפי שנפסקו.

 

18. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום,  כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

 

יעל קלוגמן

רונית כהן, נציגת ציבור (ע)                      דגית ויסמן, שופטת                    צבי שווייגר, נציג ציבור (מ)