" לשון הרע בעבודה – עובד מעביד – ת"א  015186/00"   

להלן פסק דין בו ייצג עורך ונוטריון אופיר יצחקי עובד כנגד מעסיקו בגין לשון הרע.

בעניין:	דיאי עמוס
	ע"י ב"כ עו"ד	יצחקי אופיר	התובע
	נגד
	1 . היפר רוזנפלד נ.ר בע"מ  2 . סימן טוב זאב  3 . מור יצחק
	ע"י ב"כ עו"ד	נגה אריה	הנתבעים

פסק דין

 

מבוא ורקע עובדתי

 

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת מס' 1 המנהלת רשת חנויות למכירת מוצרים לבית ולגן (להלן: "היפר רוזנפלד"). הנתבעים מס' 2 ו-3 הינם מנהלים בהיפר רוזנפלד.

 

2. התובע הגיש תביעה כספית בסך 200,000 ₪ נגד הנתבעים בעילות של כליאת שווא ושל לשון הרע. מקורה העיקרי של עילה אחרונה זו הינו בדברים שנכתבו אודות התובע במודעה שנתלתה בחדר אוכל עובדים בסניף היפר רוזנפלד נתניה.

 

3. התובע החל לעבוד בסניף נתניה של היפר רוזנפלד כשנתיים וחצי טרם קרות הארוע נשוא תביעה זו, וזאת עוד בטרם פתיחתה של החנות לקהל הרחב. בעבודתו שימש כאיש מכירות בסניף למרות שבפועל, לפי עדותו, עסק בעבודות שונות, כגון עבודות ניקיון, קבלת סחורות והובלות.
4. הנתבע מס' 2 שימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, מנהל סניף נתניה של היפר רוזנפלד ואילו הנתבע מס' 3 שימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, מנהל סניף פתח תקוה והמנהל התפעולי של היפר רוזנפלד (כיום איננו עובד בחברה).

 

5. התובע זומן ביחד עם עובדים נוספים של היפר רוזנפלד לעבור ביום 11.10.2000 בדיקת פוליגרף שהוגדרה כתקופתית. התובע ביקש לדחות את מועד הבדיקה, לדבריו בשל תור שהיה קבוע לו אצל רופא שיניים וכן לבקשת עובדת אחרת שהיתה אמורה לנסוע איתו ברכבו, אך נענה בסירוב. הנתבע מס' 2 הסביר כי התובע זומן לאותה בדיקת פוליגרף בעקבות חשד שהתעורר אצל הנתבע מס' 2 לגביו, שכן ממכוניתו נעלם שעון לאחר שהתובע נהג בה.

 

6. במסגרת בדיקת הפוליגרף נשאל התובע שתי שאלות:

 

א.           "בשנתיים האחרונות האם גנבת סחורה בכמות מסחרית מהיפר רוזנפלד?

ב.           בתקופת עבודתך בהיפר רוזנפלד האם שיתפת פעולה עם מישהו בגניבת סחורה בכמות מסחרית?".

 

התובע השיב בשלילה לשתי השאלות, אולם ממצאי הבדיקה היו כי "בתשובות הנבדק לשאלות הרלוונטיות אובחנו תגובות המצביעות על אמירת שקר". בחוות דעת הבודק נכתב כי "על סמך מימצאי בדיקת הפוליגרף אנו בדעה כי הנבדק דובר שקר בגירסתו כפי שזו באה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות".

 

7. יצויין עוד כי בתצהירו סיפר התובע כי התרגש בזמן הבדיקה וכי הדבר התבטא בדופק מהיר ובהזעת יתר, וכן כי הוא נוטל בקביעות תרופה עקב בעיה רפואית המשפיעה על דופק הלב, הזעה, שינוי ברמת לחץ הדם וכד'.

 

8. למחרת היום, ולאחר שהגיעו לנתבעת מס' 1 ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע, הוזמן התובע במערכת הכריזה למשרד הנתבע מס' 2 ועם היכנסו, נכנס למשרד גם הנתבע מס' 3. נוהלה שיחה בין הנוכחים, כאשר לגבי אופיה ותכנה קיימים חילוקי דעות בין הצדדים.

התובע טוען כי "נכלא" במשרדו של הנתבע מס' 2, כי הושם שלט על הדלת האוסר על הכניסה, וכי הנתבעים מס' 2 ו-3 הודיעו לו על תוצאות בדיקת הפוליגרף, הטיחו בו האשמות סרק, קראו לו קריאות גנאי, ולחצו עליו להודות בגניבה, מבלי לומר לו כלל מהם הפריטים שנחשד בגניבתם, למעט דברי הנתבע מס' 2 כי מרכבו נגנב פריט, בזמנים בהם נהג התובע ברכב זה לצורך ביצוע שליחות של הפקדת כספים בבנק.

התובע טוען כי מעשיהם אלה של הנתבעים היוו כליאת שווא שלא כדין בניגוד לסעיף 26 לפקודת הנזיקין תוך השפלתו והפעלת לחצים עליו בכדי לגבות ממנו הודאת שווא בגין היותו "גנב".

 

הנתבעים מס' 2 ו-3 טוענים כי התייחסו לתובע בכבוד הראוי, הציגו בפניו את תוצאות בדיקת הפוליגרף וביקשו את התייחסותו, כשהם אומרים לו כי תוכן השיחה לא יוודע לאף אחד פרט להנהלת החברה. כן יידעו אותו בנושא חשד נגדו בענין שעון שנגנב ממכונית הנתבע מס' 2. כן טענו כי התובע לא נכלא וכי דלת המשרד לא היתה נעולה וכי השלט "נא לא להפריע" שהיה תלוי על הדלת נתלה מפאת תוכן השיחה ורצונם לכבד את התובע.

 

עוד חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה נוספת. התובע טוען כי במעמד הפגישה ביקש מספר פעמים כי יאפשרו לו להיבדק פעם נוספת בפוליגרף, אך נענה בסירוב, בעוד שהנתבעים מס' 2 ו-3 טוענים כי הציעו לתובע לבצע בדיקה חוזרת, אך הוא סירב לכך.

 

הצדדים מסכימים כי במהלך אותה פגישה נשאל התובע האם ייתכן ויש בביתו מוצרים השייכים לחנות. התובע טוען כי השיב שאיננו זוכר וביקש מהנוכחים להתלוות לביתו ולערוך בו חיפוש, בעוד הנתבעים מס' 2 ו-3 טוענים כי התובע השיב שיתכן ויש מוצרים כאלה והוא יצא לביתו לחפשם.

 

אין חולק כי בסיום הפגישה הודיע הנתבע מס' 2 לתובע על השעייתו מהעבודה.

 

9. לאחר השיחה יצא התובע לביתו במטרה לחפש האם נמצאים שם מוצרים השייכים  להיפר רוזנפלד. לדברי התובע מצא בכיס חלוק עבודה מלוכלך סכין יפנית ישנה וחלודה, וכן הזכירה לו אמו כי שאל מברגה לצורך בניית סוכה – שני מוצרים אלו הוחזרו על ידו בו ביום. לדברי התובע המברגה נלקחה על ידו באישור מנהל המחלקה בה עבד, מר נועם שגיב (להלן: "שגיב"), ולאחר שמצא את הפריטים ולפני שהחזירם, הודיע לנתבע מס' 2 טלפונית כי המברגה הושאלה באישור שגיב. כשהגיע לעבודה כדי להחזיר את הפריטים ושוחח עם שגיב, אמר לו שגיב כי אכן נשאל בענין זה על ידי הנתבע מס' 2 ואישר כי המברגה נלקחה בידיעתו ובאישורו. הנתבעים הכחישו כי התובע הודיע כי המברגה נלקחה באישור, וטענו כי נושא זה עלה רק בתכתובות שנוהלו לאחר מכן בין עורכי הדין.

 

10. לאחר מכן ומשנותרה השעיית התובע בתוקף, שלח הוא ביום 15.10.00 מכתב למר שמואל רוזנפלד, המנכ"ל והבעלים של היפר רוזנפלד, בו גולל את עברו התעסוקתי והכחיש באופן כללי את החשדות המיוחסים לו.

 

11. ביום 16.10.00 נתלתה בחדר אוכל עובדים בסניף נתניה של היפר רוזנפלד המודעה נשוא המחלוקת (להלן: "המודעה").

 

המודעה נוסחה על ידי הנתבע מס' 2 וזו הייתה לשונה:

" לעובדות ולעובדים חג שמח!

 

ברצוני להסב את תשומת לבכם בעניין עמוס דיאי, כמו כן רציתי לדייק בעובדות.

 

* אנחנו מבצעים את בדיקת הפוליגרף על מנת להסיר כל חשד מכל עובד     ועובדת שלנו. ברוך השם, עד היום כל תוצאות הבדיקות יצאו תקינות.
לצערי – הבדיקה האחרונה שנעשתה אימתה את החשדות כלפי הבחור.

 

* עמוס מזה זמן היה במעקב של כמה גורמים, ולצערי החשדות שעלו נגדו לא הופרו, להיפך.

* ברצוני לציין שעמוס ניסה לדחות את הבדיקה לתקופה ארוכה, דבר שלא הסכמתי לו כלל.

* לעומת זאת הסכמתי לבצע בדיקה חוזרת בגלל טענתו שהיה "לחוץ"  בזמן הבדיקה או "שהמכונה לא תקינה". אולם הבחור ענה בשלילה, לצערי.

* אותם גורמים ציינו בוודאות  שהוא העלים מוצר מסוים שרק לו היה נגיעה למוצר זה. כשביקשתי ממנו את אותו מוצר, הוא הכחיש נמרצות וטען בכל תוקף שאין לו מה להסתיר. אולם לאחר בדיקה חוזרת מצידו הוא העביר מוצרים אלי חזרה, אותם מצא בביתו.

* עובדות אלה מחזקות את טענתי שעובד שהוא נקי לא יספר סיפורים שהמכונה לא תקינה או סיפורים אחרים…

לצערי, הבחור מסלף את העובדות ואומר דברים לא נכונים
ודי לחכימה ברמיזה.

 

                                                                                    זאב"

 

12. עובדי היפר רוזנפלד סיפרו לתובע על המודעה, והוא הגיע למחרת היום לחדר האוכל וצילם את המודעה. לאחר מכן סולק משם.

 

13. ביום 26.10.00 פנה התובע באמצעות עורך דין אל הנתבעים בדרישה לפרסום התנצלות תוך דרישה כי זו תפורסם "במקום, בגודל הנייר ובגודל האותיות בדיוק באותה דרך" בה פורסם הפרסום שלטענתו מהווה לשון הרע. לדרישה זו צירף התובע נוסח של ההכחשה וההתנצלות הנדרשים על ידו. כן דרש התובע פיצוי בגין לשון הרע שפורסמה ובגין כליאת שווא. התובע נענה בתשובה על ידי ב"כ היפר רוזנפלד עליה הגיב במכתב נוסף, אך התנצלות לא פורסמה. התובע אף פוטר מעבודתו (מכתב הפיטורים נושא תאריך 23.10.00 והתובע טוען כי התקבל אצלו לאחר שנשלח מכתב הדרישה מיום 26.10.00).

 

14. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, הגב' יעקובי העובדת בהיפר רוזנפלד ושהיתה אמורה לנסוע עם התובע לבדיקת הפוליגרף, ומר אלי כהן, דודו של התובע, שנסע עימו בשעה שהתובע קיבל את ההודעה על המודעה שנתלתה בחדר אוכל עובדים.

 

מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 2, הנתבע מס' 3, מר גזית אשר ביצע את בדיקת הפוליגרף לתובע ומר שגיב, מנהל המחלקה בה עבד התובע.

העילה בגין עוולת כליאת השווא

 

15. כליאת שווא מוגדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כך: "שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא-כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות".

 

רק אם הוכיח התובע כי נתקיימו יסודות העוולה כאמור לעיל, עובר הנטל אל הנתבע להוכיח האם נתקיימה אחת ההגנות הקבועות בסעיף 27 לפקודת הנזיקין.

 

16. בענייננו התובע כלל לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עוולת כליאת השווא.

 

התובע תיאר שיחה שהיתה בהחלט לא נעימה מבחינתו, שבה הוטחו בפניו האשמות בגין תוצאות בדיקת הפוליגרף והוא נשאל מספר פעמים אם גנב כמות מסחרית של מוצרים מהחנות. העד מתאר בעדותו, כי אפילו אם רצה לצאת מהחדר בזמן השיחה עם הנתבעים מס' 2 ו-3 לא יכול היה לעשות זאת, שכן הם הטילו עליו מורא, והיו בשבילו "כמו אבא ואמא" (עמ' 13 ש' 25). בעדותו בעל-פה, ולא בתצהירו, הוסיף התובע כי הדלת של החדר בו התקיימה השיחה היתה נעולה (עמ' 17 ש' 18), ואולם אינני מקבל עדות זו, הן מאחר והיא נזכרה לראשונה בעדותו של התובע בבית המשפט, והן מאחר והעד מאשר כי במהלך השיחה נכנס אחד העובדים לחדר ונאמר לו לצאת החוצה, כאשר לאחר מכן, עד כמה שהתובע זוכר, הדלת היתה כבר נעולה (עמ' 17 ש' 23 – 25). העדפתי את עדות הנתבעים מס' 2 ו-3 כי הדלת לא היתה נעולה, אלא רק סגורה, וכי נתלה עליה שלט "נא לא להפריע" בשל תוכן השיחה (לאו דווקא מתוך כובד ראש ומכובדות כלפי התובע, דברי הנתבע מס' 2, אלא יותר מתוך רצון כי השיחה לא תופרע, וכי נוכח תכנה, לא תישמע היא על ידי אחרים).

 

אגב, גם אם היתה הדלת ננעלת על מנת למנוע הפרעה, אך המפתח היה נותר בחור המנעול, וכל אחד מהנוכחים היה יכול לסובבו ולצאת מהחדר, לא הייתי מוצא כי נתקיים היסוד של שלילת החירות.

 

17. התובע חש אכן זעזוע נוכח הדברים שהוטחו בו, וסביר כי נוכח זעזוע זה והתחושה שחש כלפי הנוכחים בחדר, הרגיש כי איננו יכול לצאת מן החדר בזמן ניהול השיחה, ואולם לא היתה כאן שלילה מוחלטת ושלא כדין של חירותו, ודאי שלא באמצעים פיזיים, ואף לא על ידי הופעה של בעל סמכות.

 

התובע לא ניסה כלל לצאת מן החדר, ואין ספק כי אם היה חפץ לעשות זאת, היה ביכולתו לעשות כן. חירותו לא נשללה ממנו, אפוא, ואף לא היה בהתנהגותם של הנתבעים דבר שרימז על כך כי התובע נכלא בחדר.

 

18. לפיכך, דין התביעה בגין עוולת כליאת השווא להידחות.

 

עילת התביעה בגין לשון הרע

 

א. עמדות הצדדים

19. התובע סבור כי הן שיחת הבירור במשרד והן פרסום המודעה באמצעות תלייתה בחדר אוכל העובדים מהווים לשון הרע המזכה אותו בפיצוי כספי.

 

20. הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח כל לשון הרע בשיחת הבירור שנערכה עימו. לענין המודעה, אין הם מכחישים את פרסומה, אולם טענתם היא כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע אלא תגובה לדברים שהופצו על ידי התובע בקרב העובדים אשר היו נגועים באי דיוקים ובפגיעה בשמה הטוב של היפר רוזנפלד, והפרסום היווה תגובה להשמצות התובע כלפי הנתבעים במטרה להרגיע התסיסה שנוצרה במקום העבודה. לדברי הנתבעים, אין בדברים שפורסמו משום לשון הרע כלל, ולחילופין טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום, כמשמעה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") והגנת תום הלב לפי חלופותיו השונות של סעיף 15 לחוק.

 

21. טרם הדיון בטענות הצדדים יצויין כי בחינת השאלה האם עיוולו הנתבעים עוולה אזרחית כלפי התובע כאמור בסעיף 7 לחוק מחייבת בדיקת שתי השאלות הבאות:

 

א.    האם מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע אם במפורש ואם במשתמע?

ב.    במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם חוסה המפרסם תחת אחת ההגנות המוכרות בחוק או בפסיקה?

 

ב. "שיחת הבירור" – האם לשון הרע?

22. בענין זה מקבל אני את דעתו של ב"כ הנתבעים לפיה לא הוכיח התובע כי בשיחת הבירור שהתקיימה בנוכחות הנתבעים מס' 2 ו-3 היה משום פרסום לשון הרע.

 

23. גרסת התובע היתה כי בשיחה זו הטיחו בפניו הנתבעים האשמות כי הוא גנב, לחצו עליו להודות בעובדה זו, הפחידו אותו כי אם ייצא מהחדר בלא להודות אזי הוא יוצא כגנב ואיימו עליו כי אם יבקשו מהם המלצות לגבי מקום עבודה בעתיד, יודיעו כי הוא גנב. כן נדרש התובע בסיום השיחה, באופן משפיל לדבריו, להסיר את חלוקו ולמסור את כרטיס העובד ואת המפתח לתאו האישי והודע לו כי הוא מושעה עד להודעה חדשה.

 

24. הנתבעים הכחישו את רוח השיחה כפי שתיאר אותה התובע, וטענו כי הקריאו לו את תוצאות בדיקת הפוליגרף וביקשו את התייחסותו, וכן כי הנתבע מס' 2, הסביר לו כי הרקע לשליחתו לבדיקת פוליגרף היה היעלמות שעון ממכוניתו של הנתבע מס' 2 בה נהג התובע. הם הכחישו כי בשיחה היו איומים צעקות והפחדות.

 

25. לא מצאתי כי התובע הצליח להוכיח את טענותיו בדבר תכנה של השיחה שהתקיימה בחדר בו נכחו רק הוא והנתבעים מס' 2 ו-3. לטענותיו של התובע בענין זה לא היה חיזוק מכל מקור אחר, ולפיכך אני דוחה את טענותיו בדבר רוח השיחה והדברים שהוטחו בו.

 

26. לגיטימי הוא בעיני כי כאשר מתקבלות תוצאות בדיקת פוליגרף כגון אלו שהתקבלו בעניינו של התובע, יקיים המעסיק שיחת בירור עם העובד שבה יעמת אותו עם תוצאות הבדיקה ויבקש התייחסותו. טבעי הוא גם שאותה שיחה יכולה להביא לסערת רגשות, בין אם מצד העובד המתקומם כנגד התוצאות הבלתי נכונות מבחינתו, ובין אם מצד המנהלים החשים שהופר האמון שנתנו בעובד. כל אלה אינם מביאים עדיין להוכחת קיומן של אמירות לשון הרע. אין גם להתעלם מכך כי מדובר בשיחה שהתקיימה עם שני מנהלים של המעסיק, אשר תוצאות בדיקת הפוליגרף הובאו בדין לידיעתם, בלא ששותפו בשיחה זו עובדים אחרים כלשהם, אלא להיפך, נמנעה כניסתם של עובדים אחרים לחדר בזמן קיום השיחה.

 

27. לפיכך אני דוחה את טענת התובע כאילו יש משום פרסום לשון הרע בדברים שנאמרו על ידי הנתבעים מס' 2 ו-3 במסגרת שיחת הבירור שהתקיימה לאחר שקיבלו את תוצאות בדיקת הפוליגרף בעניינו של הנתבע.

 

ג. האם כללה המודעה לשון הרע כלפי התובע?

28. סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע וזו לשונו:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

• (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
• (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
• (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
• (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

 

29. חבות בנזיקין קמה אם נעשה "פרסום" של לשון הרע, כאשר פרסום מוגדר בסעיף 2 לחוק. בענייננו אין חולק כי נעשה פרסום, שכן המודעה נתלתה בחדר האוכל של העובדים, גלויה לעין כל, ובמטרה כי תיקרא על ידי העובדים, אשר אלה מביניהם שהעידו במשפט אישרו כי קראו אותה.

 

כל אשר נותר לבחון הוא האם תוכן המודעה מהווה לשון הרע.

 

30. ההגדרה בסעיף 1 לחוק מורכבת מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף, המתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות [ר' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 281, 293 (להלן: "הוצאת עיתון הארץ בע"מ"); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 616-617]. שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים של לשון הרע.

 

כל החלופות הקבועות בסעיף אינן מותנות בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע כתוצאה ממעשה הפרסום. עיקרון זה נובע מסעיף 1 לחוק, לפיו פרסום ייחשב כ"לשון הרע" אם הוא עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם באחת הדרכים המפורטות בסעיף 1. מכאן, שהחבות בנזיקין תקום גם אם המעשה לא גרם בפועל להשפלת הנפגע או לביזויו [ר' א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 155-156 (להלן: "שנהר"]).

 

31. הלכה פסוקה היא כי לצורך הקביעה אם פרסום מהווה לשון הרע אם לאו, בית המשפט מפעיל מבחן אובייקטיבי, קרי: בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו ובוחן מהי משמעות הדברים שפורסמו בעיני האדם הסביר והרגיל, והאם היה באותם דברים כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין כלל חשיבות לכוונת המפרסם או לחילופין לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו (ר' פסה"ד בענין הוצאת עיתון הארץ בע"מ, בעמ' 293, 300-301; ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562).

 

כך, נקבע בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740:

 

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים       להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום…".

 

וגם בע"א 740/83 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 חוזר בית המשפט העליון על הלכה זו:

 

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים...".

 

32. לאור ההלכות דלעיל, דומה כי לא יכול להיות ספק בכך כי תכנה של המודעה מהווה לשון הרע כמעט על כל תג ותג שבה.

 

המודעה מציגה את התובע כמי שנמצא במעקב על ידי כמה גורמים עקב חשדות שהועלו נגדו על ידי אותם גורמים שציינו "בוודאות" כי העלים מוצר מסויים שרק לתובע היתה נגיעה אליו; כי בדיקת הפוליגרף שהתובע ניסה לדחות אותה לתקופה ארוכה אימתה את החשדות נגדו וכי התובע לא הסכים לבצע בדיקה חוזרת למרות טענתו כי היה לחוץ או כי המכונה לא היתה תקינה.

כן מציינת המודעה כי למרות הכחשות התובע לגבי המוצר וטענתו כי אין לו מה להסתיר, הרי לאחר בדיקה חוזרת מצידו, העביר הוא לנתבע מס' 2 מוצרים אותם מצא בביתו; כי התובע אינו "נקי" שכן עובד שהוא "נקי" לא יספר "סיפורים", וכי התובע מסלף את העובדות ואומר דברים לא נכונים.

 

אם לא די בכל אלה, הרי משתמשת המודעה בלשון שיש לראותה כלשון מתנשאת כלפי התובע בכנותה אותו לאורך כל הדרך "בחור" ("אימתה את החשדות כלפי הבחור…הבחור ענה בשלילה…הבחור מסלף"), כל זאת כאשר התובע איננו נער ואף איננו צעיר בשנות ה-20 לחייו, אלא אדם בוגר, שעבד בהיפר רוזנפלד תקופה לא קצרה, ואף בעבודות לא מעטות נוספות קודם לכן.

 

ואם למי מן הקוראים נותר עוד ספק כלשהו מדוע בחר המפרסם שלא להשתמש בלשון מפורשת וברורה עוד יותר כלפי התובע, הרי מסתיימת המודעה בהדגשה כי "די לחכימה ברמיזה".

 

33. התחושה האובייקטיבית של קורא המודעה היא כי נעשה כאן מאמץ להציג את התובע כמי שהחשדות נגדו בדבר גניבת מוצרים אומתו חרף כל נסיונות התובע להכחיש זאת ולמנוע את הגילוי. אין כאן שימוש במילה "גניבה" אלא במילה "העלמה" אולם כוונת הדברים ברורה, ולכל מי שהתקשה ב"פענוח" כוונת המפרסם אף נכתב במפורש כי די ברמזים אלה. ואכן, העובדת יעקובי אישרה כי הבינה מהמודעה שהתובע גנב דברים מהחנות (עמ' 8 ש' 16). גם מר שגיב, מנהל המחלקה בה עבד התובע, אמר כי הבין מהמודעה "שבוצע מעשה בסניף שנלקחו דברים ולא הוחזרו" וכי מדובר בתובע (עמ' 54 ש' 11-19).

 

ואכן מסקנתם של עדים אלו ברורה ומובנת מאליה, ומחזקת את מסקנת בית המשפט כי אלה הדברים שכל עובד של היפר רוזנפלד אמור היה להבין מקריאת המודעה.

 

34. יש להבהיר כי המפרסם לא הותיר את החשדות נגד התובע כחשדות בלבד, אלא טרח לחזק ולאושש אותם ולהציג אותם כעובדות מוגמרות. הצגת התובע כגנב ובמיוחד בדרך בה נעשה הדבר מקיימת את יסודות לשון הרע הנדרשים לפי החוק, ובמקרה זה לא היה הדבר רק עלול להשפיל ולבזות את התובע אלא אף גרם לכך בפועל.

 

35. משקבעתי כי יש במודעה משום לשון הרע כלפי התובע, יש לבדוק אם עומדת לנתבעים אחת מטענות ההגנה הקבועות בחוק. בענייננו טוענים הנתבעים כי עומדות להם הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) והגנת תום הלב על חלופותיה השונות (סעיף 15 לחוק).

 

 

ד. הגנת אמת הפרסום

 

36. הגנת אמת הפרסום מעוגנת בסעיף 14 לחוק, הקובע לאמור:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

 

37. שני תנאים מצטברים נדרשים להקמת ההגנה: התנאי הראשון – נוגע לאמיתות הפרסום המהווה "לשון הרע", בסייג כי ההגנה לא תישלל רק בשל כך כי לא הוכחה אמיתות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש; התנאי השני – נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא עוסק בהשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני לעומת זאת עוסק בשאלה האם לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים את לשון הרע שבו.

 

"אמת דיברתי"

 

38. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי הדברים שפורסמו הינם אמת, אך טענה זו איננה מקובלת עלי, שכן המודעה כללה עובדות לא מעטות בלתי מדוייקות בלשון המעטה, דבר העומד בניגוד לאמור ברישא של המודעה כי ברצונו של הנתבע מס' 2 "לדייק בעובדות":

 

א.      הסיפא של הפיסקה הראשונה למודעה בה נכתב כי "הבדיקה האחרונה אימתה את החשדות כלפי הבחור", איננה נכונה, שכן החשדות שהיו כלפי התובע התייחסו רק להיעלמות שעון ממכוניתו של הנתבע מס' 2 (עמ' 30 ש' 3-4) ולא לגבי גניבת מוצרים בכמויות מסחריות מהחנות, נשוא השאלות שנשאל התובע בבדיקת הפוליגרף. יש עוד לציין, כי ה"אימות" של חשדות כלשהם על ידי בדיקת פוליגרף, איננו כמובן "אימות" קביל משפטית, אך הדבר לא צויין במודעה, והאימות נותר כעובדה שלכאורה אין עליה עוררין.

ב.      גם הפיסקה השניה לא דייקה בעובדות. הפיסקה ציינה כי התובע היה מזה זמן במעקב של כמה גורמים, דבר שאיננו נכון. התובע לא היה כלל במעקב, והדבר לא נטען אף על ידי הנתבע מס' 2. כל שאמר הוא כי לאחר שגילה שהשעון במכונית חסר לאחר נסיעה של עמוס במכונית, בדק בספרים שהתובע לא עבר בדיקת פוליגרף למרות שהיה עובד ותיק, וכיוון שרצה להיות שקט כלפי המערכת, רצה לבדוק את עמוס (עמ' 29 ש' 9-11, עמ' 30 ש' 7-10). הנתבע מס' 2 אישר כי לא היו כל מעקבים אחר התובע (עמ' 30 ש' 25-26, עמ' 31 ש' 1-3).

 

לא רק בנושא המעקבים לא היה האמור במודעה נכון, אלא גם לגבי העוקבים. צויין שם כי המעקב היה של "כמה גורמים", בזמן שלא היה כאמור כל מעקב והנתבע מס' 2 ציין כי לא היה כל גורם מלבדו וכי באמירה "כמה גורמים" התכוון לעצמו (עמ' 31 ש' 9). טענתו היתה לטעות בלשון ובתחביר, אולם טענה זו, מקומה בהגנת תום הלב ולא בטענת אמת הפרסום, שכן ברור הוא שתוכן הפרסום בנושא אחרון זה לא היה נכון.

 

גם הסיפא של פיסקה זו המציינת כי החשדות נגד התובע לא הופרו אלא להיפך, איננה מדוייקת. גם כאן נקבעת עובדה לפיה החשדות אומתו, והאמור בפיסקה הקודמת לגבי אי קבילות בדיקת הפוליגרף נכון גם לגבי האמור כאן.

 

ג.       הפיסקה השלישית ציינה עובדה נכונה לפיה ניסה התובע לדחות את הבדיקה והנתבע מס' 2 לא נענה לכך, ואולם המודעה לא נקבה בסיבות בשלהן נתבקשה הדחיה (בדיקת רופא שינים לתובע באותו מועד ובקשת העובדת גב' יעקובי שחפצה לנסוע לבדיקה יחד עם התובע וביקשה ממנו לדחות את המועד בשל כך). הנתבע מס' 2 ידע על בקשתה של גב' יעקובי והוא אף התייחס לכך בעדותו, שכן העובדת הנ"ל באה אליו ושאלה מדוע איננו מאשר לתובע את הדחיה (עמ' 38 ש' 10-12). כמו כן לא הוכיחו הנתבעים כי התובע ביקש לדחות את הבדיקה ל"תקופה ארוכה" כמצויין במודעה. הנתבע מס' 2 טען בתצהירו כי התובע ביקש לדחות את הבדיקה בחודשיים – שלושה (סעיף 5.8), ואולם בחקירתו אמר כי התובע ביקש לדחות את הבדיקה בשלושה וחצי שבועות, כשהוא היה מוכן לדחות את הבדיקה לשבוע – שבועיים בלבד (עמ' 38 ש' 8-12).

ד.      הפיסקה הרביעית במודעה מציינת כי הנתבע מס' 2 הסכים לביצוע בדיקת פוליגרף חוזרת בשל הטענות שהיו לתובע כנגד הבדיקה, אולם התובע סירב. בנושא זה הדעות חלוקות בין הצדדים, כאשר התובע טוען כי ביקש לבצע לו בדיקת פוליגרף חוזרת, אך הנתבע מס' 3 סירב, ואילו הנתבעים מס' 2 ו-3 טוענים כי הציעו לתובע לערוך בדיקה חוזרת אולם הוא סירב לכך. בענין זה החלטתי לקבל את גרסת הנתבעים, וזאת מן הטעם שבמכתבו של התובע שנכתב למנכ"ל היפר רוזנפלד שלושה ימים לאחר שיחת הבירור לא הזכיר הוא כלל את נכונותו לביצוע בדיקה חוזרת. סביר בעיני כי אם היה התובע נכון לבדיקה החוזרת, היה הוא מציין זאת במכתב למנכ"ל. כמו כן, בעדותו ציין התובע כי כשיצא משיחת הבירור הבין מהמנהל כי אם שכח כלי מהעבודה בבית ולכן יצאו תוצאות הבדיקה כפי שיצאו, אולי ישלחו אותו לבדיקה נוספת, ודברים אלו סותרים את הסירוב הפסקני של הנתבע מס' 3 לבדיקה חוזרת כפי שתואר על ידי התובע בתצהירו. הגיוני בעיני כי אם לאחר החזרת הכלים שנמצאו בבית התובע רצה התובע לבצע בדיקה חוזרת, היה הדבר בא לידי ביטוי באופן כלשהו, עוד לפני פרסום המודעה, לרבות במכתבו למנכ"ל היפר רוזנפלד, והעובדה כי לא נמצא ביטוי לנכונות זו מחזקת את גרסת הנתבעים בענין זה.

 

ה.      הפיסקה החמישית במודעה היא מגמתית אינה מדייקת כלל בעובדות. פיסקה זו מתארת גורמים שציינו בוודאות שהתובע העלים מוצר מסויים שרק לו היתה נגיעה אליו, כי התובע הכחיש זאת נמרצות כשנתבקש להחזיר אותו מוצר, אך לאחר בדיקה חוזרת מצידו העביר לנתבע מס' 2 מוצרים אותם מצא בביתו.

 

גם כאן השתמש הנתבע מס' 2 בלשון רבים בתארו גורמים שציינו בוודאות העלמת מוצר מסויים, כשהכוונה באותו מוצר היא כמובן לגבי השעון, שרק לגביו התעורר חשד, והכוונה באותם גורמים היא, שוב, רק לנתבע מס' 2, אשר עושה כל מאמץ להציג כי בחשדות כלפי התובע היו מעורבים מספר גורמים, בעוד שהגורם היחיד אשר חשד בתובע היה הנתבע מס' 2 בעצמו.

הסיפא לפיסקה יוצרת רושם כאילו התובע החזיר אותו מוצר שהכחיש קודם שנמצא בידו, וזאת בתוספת של מוצרים נוספים, שכן ננקטה כאן לשון רבים לגבי המוצרים. הנתבע מס' 2 לא מצא לנכון לציין כי המוצר שהיה חשד לגביו הוא מוצר פרטי שלו, (השעון) וכי המוצרים שהוחזרו (סכין יפנית ומברגה), לא היו המוצר שהתובע נחשד כי העלים אותו. הנתבע מס' 2 לא ציין גם את כמות המוצרים שהוחזרו ויצר רושם כי ייתכן ומדובר במוצרים רבים. הוא גם לא ציין את פרטי המוצרים שהוחזרו ואת טענת התובע כי המברגה הושאלה ברשות.

 

ו.       הפיסקה הששית אוספת את כל העובדות במודעה יחדיו, וגורסת כי הן מחזקות את טענת הנתבע מס' 2 כי עובד שהוא נקי לא יספר סיפורים על מכונה לא תקינה או סיפורים אחרים, דהיינו המסקנה שהנתבע מס' 2 מבקש כי קוראי המודעה יסיקו היא כי התובע איננו נקי, דהיינו גנב מוצרים, כפי ששמענו אכן מהעדים שהעידו שזו היתה מסקנתם.

 

למותר לציין כי הנתבעים לא הוכיחו גניבה כלשהי שבוצעה על ידי התובע, ובצדק ציין בא כחם כי תוצאות בדיקת הפוליגרף הובאו לא כראיה לכך כי התובע גנב, שכן בדיקה זו איננה קבילה, אלא רק כתשתית לשיחת הבירור ולפרסום המודעה כדי להוכיח שנערכה בדיקת פוליגרף לתובע ושאלה היו תוצאותיה. הנתבעים לא הוכיחו גם כי השעון שנעלם ממכוניתו של הנתבע מס' 2 נגנב על ידי התובע.

 

לא רק זאת, אלא שלגבי המוצרים שהחזיר התובע, דומה כי אין מחלוקת על כך שלגבי הסכין היפני, כלי עבודה זול, שניתן לכל עובד לצורך עבודתו, כמו חולצת עבודה (עמ' 53 ש' 11-15) מדובר בנושא זניח לחלוטין ולא יכולה להיות טענה בעניינו כלפי התובע. לגבי המברגה, הרי מעדותו של שגיב, מנהל המחלקה בה עבד התובע, עלה כי מדובר במברגה שלא היתה מדגם חדש אלא מאחד הדגמים הראשונים ביותר שנמכרו בחנות, וכי היא לא נועדה למכירה אלא לשימוש בסניף ומדי פעם הושאלה לעובדים לעבודה בבית לזמנים קצרים וקצובים ולאחר שנתקבל לכך אישור (עמ' 51 ש' 21-25, עמ' 52 ש' 1-6). שגיב לא זכר שנתן אישור לתובע במקרה הספציפי הזה (עמ' 52 ש' 13-16), אך אישר כי לאחר שהתובע החזיר את המברגה פנו אליו ושאלו אותו אם נתן אישור להשאלת המברגה, ותשובתו היתה כי איננו זוכר את המקרה הספציפי, וכי יכול להיות שנתן אישור (עמ' 52 ש' 24-25, עמ' 53 ש' 1-2). גם בעובדת החזרת המברגה והסכין היפנית על ידי התובע אין, אפוא, משום הוכחה לכך כי מוצרים אלה ניטלו ללא רשות או נגנבו על ידי התובע.

 

לפיכך, אף לגבי הפיסקה הששית לא הוכיחו הנתבעים את אמת הפרסום.

 

ז.       לסיום, נטען במודעה כנגד התובע כי הוא מסלף את העובדות ואומר דברים לא נכונים. משפט זה הינו כללי ולא התייחס לדברים ספציפיים שנאמרו על ידי התובע. אילו חפצו הנתבעים להוכיח "אמת דיברתי" בענין זה, היה עליהם לפרט עוד בגוף המודעה, לאילו דברים מתכוונים הם. גם במשפט לא הוכחו על ידי הנתבעים הדברים הספציפיים שנאמרו על ידי התובע לעובדים האחרים, אותם היה צורך להכחיש, שכן הנתבע מס' 2 שמע אותם מכלי שני בלבד, ואף לא נקב בדברים המדוייקים שנאמרו על ידי התובע לעובדים, למעט שמעלילים עליו שקר ופגעו בשמו הטוב (סעיף 6 לתצהיר הנתבע מס' 2).

 

אף בנושא זה לא הוכחה, אפוא הגנת "אמת דיברתי".

 

ח.      הסיומת של "די לחכימה ברמיזה" אף היא נועדה להותיר את הרושם אצל העובדים כי הינם חכמים דיים, על מנת להסיק את המסקנות המתבקשות כלפי התובע, אף בלא שהדברים ייאמרו להם במפורש, ותוספת זו מצטרפת למגמה הכללית של הפרסום להוכיח לעובדים, לא תמיד בצורה מפורשת, כי התובע גנב.

 

39. יצויין עוד כי לא ניתן לומר לגבי העובדות שאמיתותן לא הוכחה כפי שפורט לעיל כי מדובר בפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש, שכן המודעה נבנתה נדבך על גבי נדבך על מנת להביא את הקורא למסקנה הסופית כי כלל הנדבכים מצביעים על כך כי התובע אשם במיוחס לו, דהיינו בגניבה מן החנות. לפיכך, ומאחר ולכל נדבך חשיבות כאמור לעיל, אין לומר כי מדובר בפרטי לוואי שאינם פוגעים.

 

ענין ציבורי

 

40. המסקנה אליה הגעתי לעיל מייתרת את הצורך לדון בשאלה האם התקיים התנאי המצטבר השני של "ענין ציבורי" בפרסום. אתייחס אליו עם זאת, בקצרה.

 

41. פרופ' סגל בספרו חופש העיתונות בין מיתוס למציאות (תשנ"ו) 128 מציע כי ההגדרה ל"ענין ציבורי" המצדיק פגיעה בפרטיותו של אדם על ידי פרסום תהא "עניין כזה שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים, ואם לשם שיפור אורחות חייו" (למבחנים לקיומו של אינטרס ציבורי, ר' גם שנהר, עמ' 228-226).

 

בענייננו אין מדובר בפרסום בעיתונות אלא בפרסום במקום העבודה אשר נועד לשרת את צרכיו של מקום העבודה, ומקובל עלי כי כי ענין ציבורי יכול להיות לאו דווקא כלפי כל הציבור, אלא גם כלפי ציבור מוגדר, כמו ציבור העובדים במקום העבודה.

 

ניתן לומר, כי פרסום עבירה פלילית שעבר אדם במקום עבודתו יכול להיות מוצדק, שכן יש בו כדי להרתיע אחרים מלעבור עבירות פליליות. אין זה המקרה בענייננו בו מדובר בחשד בלבד כלפי התובע, המושתת על בדיקת פוליגרף שאיננה קבילה. פרסום חשדות ודאי איננו יכול להתיישב במקרה זה עם הפגיעה בפרטיותו של התובע, מה גם, כי הפרסום הציג את החשדות ככאלה שאומתו.

 

ענין ציבורי נוסף יכול להיות בכך שהמעסיק מבקש להעמיד על דיוקם דברים ולתקן דיווח מוטעה שנמסר לציבור העובדים, בין אם על ידי התובע ובין אם על ידי אחרים. כבר ציינתי לעיל, כי הנתבעים לא הוכיחו את הדברים שנאמרו על ידי התובע לעובדים, ואשר הפרסום בא כביכול להכחישם ולתקנם, ולפיכך, אין לומר כי היה, מטעם זה, ענין ציבורי בפרסום. יתרה מזו, ענין ציבורי בפרסום מוגבל לפרסום אמיתי, הוגן, מאופק ומדויק, האוצר בתוכו חוש-מידה ואיזון נכון בין מה שנדרש לצורך סיפוק הענין הציבורי לבין השמירה על שמו הטוב של אדם, והוא חורג מגדר ענין לציבור, ככל שהוא סוטה מהאיזון הנדרש (ר' ת"א (ירושלים) 1390/96 איל זמיר נ' רשת שוקן בע"מ, תק-מח 2001(2), 15868, 15877). בענייננו, הפרסום לא רק שלא היה אמיתי ומדויק, אלא שלא היה גם הוגן ומאופק.

 

42. לאור האמור לעיל, אף התנאי של "ענין ציבורי" איננו מתקיים בענייננו.

 

 

ה. הגנות תום הלב – סעיף 15 לחוק

 

43. הגנה נוספת, ממנה מנסים הנתבעים להיבנות היא הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. הגנה זו דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפרסום בתום לב והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בשנים עשר סעיפי המשנה של סעיף 15. אם הוכיח נתבע כי התקיימה אחת הנסיבות שבסעיף 15 וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, מקים הדבר חזקה כי עשה את הפרסום בתום לב [ר' סעיף 16(א) לחוק]. עם זאת, קבע סעיף 16(ב) לחוק כי אם התקיימה אחת החלופות הנקובות בו – חזקה על הנתבע כי עשה את הפרסום שלא בתום לב.

 

44. כבר בראשית הדיון בנושא זה יש לציין כי בעניננו קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק ולפיה לא נעשה הפרסום בתום לב, שכן מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 16(ב)(1) לחוק ולפיה הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע מס' 2 לא האמין באמיתותו.

 

45. כבר ראינו לעיל כי הפרסום כלל עובדות אשר בלשון המעטה לא היו מדוייקות, ולמעשה לא היו נכונות. כל העובדות הללו היו בידיעתו האישית של הנתבע מס' 2, ולפיכך אין ספק כי הוא לא האמין בעת הפרסום באמיתותן. לגבי חלק מהדברים הבלתי נכונים שפורסמו טען הנתבע מס' 2 כי מדובר בבעיות תחביר ולשון, אך אין לקבל טענה זו. התרשמתי כי הנתבע מס' 2 מיטיב להתנסח בדבריו, ואין סיבה כי לא יעשה זאת גם בהתנסחותו בכתב. קשה גם לייחס שימוש במילה "גורמים" במקום "גורם" (כשה"גורם" הוא למעשה הנתבע מס' 2 בעצמו) לטעויות תחביריות או לשוניות.

 

46. בענייננו מתקיימת גם החלופה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק, שכן כוונת הפרסום היא לפגוע בתובע במידה גדולה מזו שהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק.

 

גם אם הייתי קובע כי הנתבעים הוכיחו כי הפרסום נועד להגן עליהם מפני פרסומים משמיצים של התובע כלפיהם, הרי אין כל הצדקה להצגת התובע כמי שהחשדות כלפיו אומתו, כאשר אין הדבר כך. אילו היה הנתבע מס' 2 בפרסומו נותר בד' האמות של החשד שהתעורר כלפי התובע, זאת ותו לא, ולא היה מוסיף נופך של בליל עובדות בלתי מדוייקות שנועדו "להוכיח" את אשמו של התובע בחשדות המיוחסים לו, ייתכן והיה מקום לומר כי במקרה זה היתה הפגיעה במידה הראויה במובן סעיף 16(ב)(3) לחוק, ומנגד, כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, במובן הנדרש לפי סעיף 16(א) לחוק להקמת חזקת תום הלב. ואולם, לבד מכך כי הנתבעים לא הוכיחו את האמור ברישא של פיסקה זו, הרי הפרסום כאמור חרג גם חרג מתחום הסביר ופגיעתו היתה רבה.

 

47. מכל מקום, מאחר וסעיף 16(ב) עוסק בחזקה הניתנת לסתירה על ידי הנתבעים, אתייחס להלן לטענותיהם הנסמכות על החלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

 

48. טענות אלה נסמכות על ס"ק (2), (3), (7), (10) לסעיף 15 לחוק, ועיקר טענתם של הנתבעים בהסתמך על סעיפים אלה היא כי התובע למעשה השמיץ והכפיש את הנתבעים בפני יתר העובדים, ולפיכך היתה מוטלת עליהם חובה לפרסם את הפרסום, הן כדי להגן על עניינם האישי של הנתבעים, הן מכח היותם ממונים על התובע, והן מאחר והפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן.

 

49. ברור כי על מנת להקים את הבסיס להגנתם זו של הנתבעים היה עליהם להוכיח כי אכן נאמרו על ידי התובע לעובדים האחרים דברים מכפישים ומשמיצים כלפיהם, ומהם אותם דברים שנאמרו.

 

50. והנה, כפי שנאמר עוד קודם לכן, לא הביאו הנתבעים כל עדות ברורה ומוחלטת בענין זה.

 

בסעיף 6 לתצהירו כתב הנתבע מס' 2 כך:

 

"עובדים סיפרו לי כי התובע דיבר עם עובדים בחנות וטען טענות כלפי הנהלת החברה שמעלילים עליו שקר, פגעו בשמו הטוב, סיפר לעובדים שהוא לקח עו"ד ויתבע את רוזנפלד, סיפר לעובדים שהוא ביקש לערוך בדיקה חוזרת ואני לא הסכמתי וכד'.

דיבוריו וסיפוריו אלו גרמו לשיחת היום אצל העובדים, להסתודדויות ביניהם ולהחלפת מידע. הרגשתי צורך להביא בפני העובדים את הדברים כהווייתם כדי להבהיר להם את העובדות ולא לאפשר להם להכפיש את שמינו. כמנהל, לא יכולתי להרשות שעובדים יחששו במקום עבודתם שמא גם עליהם יעלילו עלילות, לא יכולתי להרשות שמערכת אימון שנבנית בין עובדים למנהלים ולבעלים תתמוטט כתוצאה מהכפשות התובע, ולפיכך רציתי להביא בפני העובדים את גרסת ההנהלה"

 

בעדותו חזר הנתבע מס' 2 על כך שלא שמע באזניו את דברי התובע לעובדים, אלא הם הגיעו וסיפרו לו, וגם ראה את התובע מסתובב ומדבר איתם (עמ' 33 ש' 10-14). הוא ציין כי התובע דיבר דברים "לא נכונים" עם העובדים וגרם להסתודדויות שלהם, עד כדי כך שלא התייחסו ללקוחות כי היו עסוקים בעניינו של התובע. "עמוס הסתובב ודיבר על הבדיקה כפי שהוא רואה אותה וזה לא היה מדוייק" (עמ' 32 ש' 26, עמ' 33 ש' 1-3). מטרת הפרסום היתה לדברי הנתבע מס' 2 שהעובדים יבינו "שהעובדות שעמוס מסר להם הם לא נכונות…שרוזנפלד כמשפחה לא מעלים על אף עובד ולא מנסים לרמוס אף עובד" (עמ' 33 ש' 6-7).

 

51. בסעיף 2.6 לתצהירו של מר שגיב אומר הוא כך:

 

"לאחר שהתובע הושעה מעבודתו בחברה הוא דיבר עם עובדים בחנות שסיפרו לי כי התובע אמר להם "שתפרו נגדו תיק". התובע השמיץ את מנהלי החברה שחושדים בו בגניבת מוצרים מחנות החברה ושהשעו אותו מעבודתו. העובדים סיפרו לי שגם השמיץ אותי באופן אישי בתור מנהל שלו".

 

בעדותו אישר מר שגיב כי לא שמע דברים אלה מהתובע וכי איננו יכול לומר מיהם העובדים שמסרו לו על דברי התובע שכן איננו זוכר (עמ' 53 ש' 24-26, עמ' 54 ש' 1-8).

 

52. התובע העיד כי אמר לעובדי החברה "שעברתי בדיקות פוליגרף והבדיקות יצאו איך שיצאו. שיצאתי דובר שקר. וזה לא נכון. ושיזהרו מהבדיקה הזו" (עמ' 19 ש' 23-24).

 

53. העובדת גב' יעקובי שהעידה מטעם התובע נשאלה בחקירתה הנגדית מה נאמר לה על ידי התובע והשיבה כי שאלה אותו אם המכתב נכון והוא הכחיש וכי לא היו דיבורים נוספים (עמ' 9 ש' 14-16).

 

54. עינינו הרואות, פרט לכך כי האמירות המיוחסות לתובע הינן כלליות ביותר, הרי כל העדויות שהובאו בענין זה על ידי הנתבעים הן עדויות שמיעה בלבד, ופרט להן קיימת עדותו של התובע בלבד לגבי הדברים שאמר, ובהם אין כל דבר מכפיש או משמיץ.

 

55. תמוה בעיני הכיצד בטענת הגנה מרכזית מעין זו של הנתבעים לפיה היה הפרסום תגובה לדברים מכפישים ומשמיצים של התובע, לא מצאו הם לנכון להביא עדות של עובדים, ולו של אחד מהם, לגבי הדברים שנאמרו לו על ידי התובע, אלא הסתמכו על עדויות שמיעה בלבד שאינן קבילות. מדובר בעובדים של הנתבעת שנקל היה בידה להביאם לעדות, ואם בחרה שלא לעשות כן, הרי עומד הדבר לרועץ נגדה, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760:

 

"…כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

 

כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602.

 

56. העולה מכאן הוא כי הנתבעים לא הוכיחו כלל לשון הרע של התובע כלפיהם, וממילא אין עומדות להם ההגנות האמורות.
57. לא רק זאת, אלא שתכנה וסגנונה של המודעה מלמדים על העדר תום לב מצד הנתבע מס' 2 אשר ניסח את הפרסום. העובדות הבלתי מדוייקות והבלתי נכונות השזורות בפרסום, ואשר היו ידועות היטב לנתבע מס' 2, הלשון המתנשאת והרצון להוכיח את "אשמו" של התובע בחשדות המיוחסים לו, כולם מלמדים על ההיפך מתום הלב האמור להעניק הגנה מפני לשון הרע.

 

58. התובע רשאי היה לחלוק על תוצאות בדיקת הפוליגרף ולומר כי אינן נכונות. מובן גם כי הזכות נתונה בידי היפר רוזנפלד להחליט כי אינה חפצה להעסיק עובד שתוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לו הן כמו אלו של התובע.

 

ואולם, בדברים שנאמרו על ידי התובע לעובדים האחרים, כפי שהוכח במשפט, אין משום הצדקה לפרסום המודעה כפי שפורסמה. לכל היותר רשאים היו הנתבעים לפרסם הסבר מדוע משתמשים הם בבדיקות הפוליגרף, ומדוע תוצאותיהן חשובות מבחינתן, תוך שראוי היה גם לצרף הסבר לגבי הפרובלמטיות של בדיקות הפוליגרף והיותן בלתי קבילות בבתי המשפט.

 

גם אם היה התובע מפרסם לשון הרע כנגד הנתבעים, הרי אין לי ספק כי המענה לכך לא היה אמור להיות במודעה כפי שפורסמה, שכן כאמור, מטרת הפרסום היתה לשכנע את העובדים כי התובע ביצע את המיוחס לו, דהיינו גניבות מהחנות, בזמן שלא היו בידי הנתבעים ראיות לגניבות אלה, וגם כאן ראוי היה לפרסם מודעה מתונה הרבה יותר, שמסבירה קיומו של חשד, וחשד בלבד, עם דיוק מירבי בעובדות, ולא כפי שנעשה.

 

59. הגנת הנתבעים המבוססת על טענת תום הלב נדחית, אפוא.

גובה הנזק

 

60. סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע נועד להביא את הנפגע למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצע הפרסום [י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תש"ל) 571]. הנזק כמוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין יכול להיות הן בגין הנזק הרכושי שלשון הרע גרמה לנפגע, והן בגין הנזק הלא רכושי שנגרם לו. ברוב התביעות בגין לשון הרע הנזק אשר נגרם לתובע אינו נזק רכושי אלא נזק לשמו הטוב של התובע, ועגמת הנפש שנגרמה לו.

 

בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 נקבע כי "כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב".

 

61. לפיצויים בתביעת לשון הרע מספר מטרות כפי שנקבעו בפסיקה, למשל הענקת פיצוי לנפגע שיאפשר לו לשפר את מצבו ולקרבו במידת האפשר, עד כמה שכסף יכול לתרום לכך, למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה; פיצוי כספי יכול לבטא גם הכרה שיפוטית בכך שבוצעה עוולה כלפי התובע ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שכזו עשויה לשקם את רגשותיו הפגועים של התובע ואת יחס הציבור כלפיו, ועל כן יש בה כדי להשיב את המצב לקדמותו (שנהר, בעמ' 369). מעבר לכך, הפיצויים יכולים לשמש במקרים מסויימים אף ככלי ענישה למי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם וככלי הרתעה מפני מעשים דומים בעתיד (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57).

 

62. כפי שנקבע ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח',פ"ד נה(5) 510, 524-525 הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. כפי שנקבע על ידי כב' הנשיא ברק באותו פסק דין, לשם השגת מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, שכן הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה, אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם, שכן הוא לא נועד להעשיר את הנפגע אלא להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם לו, הן הרכושי והן הלא רכושי.

 

63. סעיף 7א לחוק, שתוקן במסגרת תיקון תשנ"ח, קובע:

 

"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע  לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק".

 

סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי כאשר הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור ללא הוכחת נזק.

 

רבו הדיונים והפרשנויות שניתנו לסעיפים הנ"ל שתוקנו במסגרת תיקון החוק משנת תשנ"ט (למשל: א' רוזנברג "על שם טוב ונזקי ממון" עורך הדין 18 (דצמבר 2000) 50; א' שנהר "נזקי לשון הרע והוכחתם" עורך הדין 21 (אפריל 2001) 54; י' קרניאל, ע. ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב (תשס"ב) 205; ת"א (נתניה) 4392/99 אריאלי נ' גלובס עיתון העסקים של ישראל, (לא פורסם), עמ' 13 לפסק הדין; אמרת האגב של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 527) ולפיכך את דעתי אביע בקצרה והיא כדלקמן:

 

מקום בו לא הוכח כל נזק (לאו דווקא נזק ממוני), רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ (או כפל הסכום במקרה של כוונה לפגוע), אולם מקום בו הוכח נזק כלשהו, בין רכושי ובין לא רכושי, אין מוגבל בית המשפט למסגרת הסכומים הנ"ל, ועליו לפסוק את הנזק אשר להערכתו נגרם בפועל, בלא שתחול עליו הגבלה כלשהי.

 

64. בענייננו אין בלבי ספק כי התובע הוכיח הן את הפגיעה בשמו הטוב שנגרמה עקב כך שהפרסום גרם לקוראיו להבין כי חשדות גניבת המוצרים שהופנו כנגד התובע התאמתו, והן את עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפרסום האמור כעולה מעדותו של התובע.

 

אינני מקבל, עם זאת, את דברי התובע כאילו הפרסום בחדר אוכל עובדים בחנות היפר רוזנפלד פגע בפרנסתו וגרם לו לקושי רב במציאת מקום פרנסה חדש. פיטוריו של התובע אינם נושא תביעה זו, והקושי במציאת מקום עבודה חדש, אם היה קיים, נגרם לא עקב הפרסום המוגבל בהיקפו, אלא עקב הקושי בהצגת סיבת הפיטורים למעסיקים פוטנציאליים חדשים והקושי בהפנייתם לקבלת המלצה על התובע בהיפר רוזנפלד.

 

מכל מקום, לאור האמור בפיסקה הראשונה לעיל אין בית המשפט מוגבל במקרה זה בסכום הפיצויים שייפסק. עליו להביא בחשבון בכל מקרה את כלל הנסיבות הקשורות לפרסום.

 

65. לצורך הערכת הפיצוי על בית המשפט לבחון, בין היתר, את היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילתו, ההשפלה שסבל, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו, והתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו, אמינותו, מידת פגיעתו והתנהגות הצדדים, הן לפני הפרסום והן לאחריו ולרבות בזמן ההליכים המשפטיים (פס"ד אמר נ' יוסף, עמ' 525).

 

66. סעיף 19 לחוק מונה ארבעה שיקולים בהם רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בבואו לפסוק פיצויים. הש' בן-פורת כתבה בהקשר לסוגיה זו בפסה"ד בענין הוצאת עיתון הארץ בע"מ, בעמ' 321 כי גם כאשר הנסיבות המפורטות בסעיף 19 מתקיימות אין ביהמ"ש חייב להקל עם המפרסם, שכן המחוקק ציין במפורש כי ביהמ"ש רק "רשאי" להתחשב בקיומן של הנסיבות. הרשימה שבסעיף אינה רשימה סגורה שכן הסעיף נוקט בלשון שביהמ"ש רשאי להתחשב "גם באלה". דהיינו: ניתן להתחשב בכל מכלול השיקולים שפותחו בפסיקה והוזכרו לעיל.

 

67. ס"ק (1), (2) ו-(3) לסעיף 19 לחוק אינם מצדיקים דיון כלשהו, שכן לשון הרע לא היתה חזרה על מה שנאמר, וכן כבר הבהרתי לעיל כי לנתבע מס' 2 היו ידועות העובדות הלא נכונות שפורסמו על ידו במסגרת הפרסום, כך שלא ייתכן שהוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. ברור גם שהפרסום כוון ישירות נגד התובע.

 

לגבי נושא ההתנצלות, התיקון או ההכחשה הנדון בסעיף 19(4) לחוק, טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי הנתבעים היו מוכנים לאורך כל הדרך להתנצל התנצלות אישית בפני התובע, אם נפגע מהפרסום, ומוכנים לעשות זאת גם בכתב, אך לא את נוסח ההתנצלות שהוכן על ידי ב"כ התובע וצורף למכתבו מיום 26.10.00, הכולל לדעתם דברים בלתי נכונים.

 

אכן שמעתי מפי הנתבע מס' 2 נכונות להתנצלות, אם התובע נפגע ממנו אישית (עמ' 42 לפרוטוקול), אך אין הדבר מהווה תחליף להתנצלות ולתיקון שהיו צריכים להיעשות בזמן אמת, סמוך לאחר הפרסום. אני מוכן לקבל כי נוסח התיקון וההתנצלות שנדרש על ידי ב"כ התובע במכתבו מיום 26.10.00 היה גורף מדי, אולם איש לא מנע מהנתבעים לפרסם התנצלות שתנוסח על ידם, כפי שהם יראו לנכון. הדבר לא נעשה חרף העובדה כי הנתבעים הועמדו על חומרת הפרסום ופגיעתו כבר במכתב מיום 26.10.00, דהיינו עשרה ימים לאחר הפרסום. הדבר לא נעשה גם בשום מועד שלאחר הגשת התביעה, והבעת נכונות להתנצלות איננה מוסיפה כל נקודות לזכות הנתבעים, שכן הדבר הקובע הוא תיקון והתנצלות שייעשו בפועל. איש לא מנע בעדם להוציא פרסום מתקן והתנצלות, אך הדבר לא נעשה על ידם עד עצם היום הזה.

 

68. במסגרת השיקולים אותם יש לשקול לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובע מצאתי את השיקולים הבאים המטים את הכף לכיוון הגדלת הפיצוי:

 

א.    חומרת הפרסום – הפרסום ייחס לתובע לא רק חשד לגניבת מוצרים מהחנות אלא גם אימות של חשד זה. חומרת הפרסום משליכה גם על חומרת הפגיעה וכבר נפסק כי ככל שהשם הרע המוצמד לאדם חמור יותר, כך ייגרם לו נזק חמור יותר (ר' ת"א (י-ם) 1999/86 אלוני ואח' נ' שבועון "המחנה החרדי" ואח' תק-מח 90(3), 524, 531). בחומרה יתירה יראה בית המשפט פרסום המייחס לנפגע ולו חשד של ביצוע עבירה פלילית ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו(3) 827, 835); ע"א (ת"א) 957/96 לוי נ' הוצאת שוקן בע"מ, תק-מח 97(4), 870.

 

ב.    הפרסום פוגע במיוחד נוכח עברו של התובע כאיש משטרה וכקב"ט במספר מקומות עבודה קודמים.

 

ג.     הניסוח החריף והמתנשא ("הבחור") בפרסום. גם בכך יש כדי להוות נסיבות מחמירות אשר כוחן רב להן להגדיל את שיעור הפיצויים (ר' ע"א 4607/92 קליין נ' רונן ואח', תק-על 94(2) 2392, 2396).

 

ד.    עשיית השימוש בעובדות לא נכונות ולא מדוייקות, על מנת להגביר את האפקט של "אימות" החשד נגד התובע.

 

ה.    פרסום לשון הרע בקרב עובדים במקום עבודתו של התובע בו עבד הוא תקופה לא קצרה (למעלה משנתיים), עם יחסים טובים במקום העבודה, כפי שתיארו העדים השונים.

 

ו.     הפרסום נעשה על ידי מנהל החנות, דהיינו על ידי המעסיק, דבר המגביר את אמינות הפרסום בעיני העובדים.

 

ז.     אי פרסום תיקון או הכחשה על ידי הנתבעים סמוך לאחר הפרסום, חרף הדרישה שהופנתה אליהם ואף לא בשנים שלאחר מכן.

 

69. מנגד, קיימות נסיבות מקלות המטות את הכף לכיוון הקטנת הפיצוי כדלקמן:

 

א.    התובע הוא זה שפרסם בקרב העובדים את תוצאות בדיקת הפוליגרף שעבר (עמ' 19 ש' 20-24). הפרסום הראשוני לגבי החשד שהופנה כלפי התובע בעקבות בדיקת הפוליגרף נעשה, אפוא, על ידי התובע (אולם הנתבע מס' 2, במודעה שפרסם, טרח להפוך את החשד לעובדה, ובכך העצים את הנזק שנגרם לתובע).

 

ב.    הפרסום היה מוגבל בהיקפו. המודעה נתלתה בחדר אוכל עובדים בחנות היפר רוזנפלד בנתניה, ומכאן שהיקף הקוראים של לשון הרע שפורסמה היה מצומצם לעובדי החנות. נכון כי אין מדובר בקוראים בודדים, ויש להניח כי מדובר במספר עשרות, ואלו יכולים להעביר את המידע לבני משפחותיהם וכד', אך עדיין הפרסום הוא בהיקף מצומצם יחסית, ולא כפרסום הנעשה, למשל, בעתונות הכתובה.

 

ג.     רצונו של הנתבע מס' 2 לפעול לטובת המעסיק. בכך השתכנעתי ללא כל ספק, אף שכאמור הנתבעים לא הוכיחו פרסומים משמיצים מצד התובע. יש בכך נסיבה מקלה, אף ששיקול הדעת שהפעיל הנתבע מס' 2 היה משובש, והאמצעים בהם נקט היו בלתי ראויים.

 

70. סוגיה אחת נוספת הקשורה לסעיף 7א(ג) היא האם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. התרשמתי כי הנתבע מס' 2 התמודד עם סיטואציה שלא היתה מוכרת לו, שכן זו הפעם הראשונה שעובד בחנות אותה ניהל כשל בבדיקת הפוליגרף. הנתבע מס' 2 חרד גם מהשיחות שניהל התובע עם העובדים האחרים בחנות וניסה לבצע את מה שחשב שהוא לטובת המעסיק, דהיינו הנתבעת מס' 1. כוונתו העיקרית בפרסום היתה להגן על ענייני מעסיקתו. בעשותו כן לא בחל הוא באמצעים, עד כדי הבאת עובדות משובשות בפרסום ושימוש בלשון חריפה ובלתי פרופורציונית. ואולם, כוונה ממשית לפגוע בתובע לא היתה כאן, והפגיעה היתה תוצר לוואי של שאיפתו העיקרית של הנתבע מס' 2 להגן על החנות ועל ענייניה. נראה לי גם כי הנתבע מס' 2 היה נבוך נוכח העובדה כי החשד שלו כלפי התובע היה בנושא גניבת שעון פרטי, ולכן לא סיפר על כך, לא למכון הפוליגרף, ואף לא לנתבע מס' 3 טרם שיחת הבירור. תוצאת הפוליגרף שהתייחסה למוצרי החנות ולא לשעון העמידה אותו בדילמה נוספת, כיצד להציג את הדברים בפרסום. בחירתו היתה מוטעית ושגויה, שכן אי דיוקו בפרטי המוצר לגביו היה חשד, מול המוצרים שהוחזרו על ידי התובע גרם ניסוח מטעה בפרסום בענין זה, אך גם בכך אין כדי להצביע על כוונה לפגוע.

 

71. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים שהובאו לעיל, ובהתחשב בכך שהוכח נזק, גם אם לא ממוני, ובאמות המידה שנקבעו לשיעור הפיצויים המקסימלי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק כלל, מצאתי כי יש לקבוע את הפיצוי המגיע לתובע בסך של 75,000 ₪.

 

האחראים לפרסום לשון הרע

 

72. מבין שלושת הנתבעים, אין הנתבע מס' 3 אחראי לפרסום המודעה הכוללת את לשון הרע ואין להטיל עליו אחריות בגינה. הנתבע מס' 3 העיד כי על המודעה נודע לו רק שבוע או שבועיים לאחר שיחת הבירור וכי תכנה לא הוקרא לו ואף לא הועבר לו טלפונית לפני פרסומה (עמ' 65 ש' 2-19). אני מקבל את דבריו ומאחר והתובע לא הוכיח כל אחריות של הנתבע מס' 3 למודעה, יש לדחות כליל את התביעה נגדו.

 

שני הנתבעים הנוספים אחראים ביחד ולחוד כלפי התובע. אחריותו של הנתבע מס' 2 היא ברורה, שכן הוא שניסח את הפרסום ודאג לתליית המודעה בחדר אוכל עובדים. באשר לאחריותה של הנתבעת מס' 1, מכח סעיף 13 לפקודת הנזיקין מעביד חב על מעשה שעשה עובדו אם העובד עשהו תוך כדי עבודתו. בהתאם לסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין  "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". כבר הראינו לעיל כי הפרסום נעשה על ידי הנתבע מס' 2 במסגרת עבודתו ועל מנת להגן על ענייני הנתבעת מס' 1. כמו כן, העיד הנתבע מס' 2 כי סמוך לאחר הפרסום יידע את אחד ממנהלי הנתבעת מס' 1 בדבר הפרסום והעביר לו את תכנו של הפרסום טלפונית וקיבל אישור לכך ("הם אמרו לי בסדר" – ר' עמ' 40 ש' 23-26, עמ' 41 ש' 1-9). לפיכך חל גם סעיף 13(א) לפקודת הנזיקין לפיו יחוב המעביד אם הרשה או אשרר את המעשה. לאור האמור לעיל על הנתבעת 1 לשאת ביחד עם הנתבע מס' 2 בפיצוי שנפסק.

 

סיכום

 

73. אשר על כן אני מורה כדלקמן:

 

א.           הנתבעים מס' 1 ו-2 ישלמו ביחד ולחוד לתובע את הסך של 75,000 ₪ וכן הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק.

 

ב.           התביעה נגד הנתבע מס' 3 נדחית.

 

74. בנוסף, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 9(א)(2) לחוק, אני מורה לנתבעים מס' 1 ו-2 לפרסם תיקון והכחשה למודעה שפורסמה בנוסח הבא (נוסח התיקון הינו קצר ואינו נכנס לפרטי העובדות המשובשות, שכן אינני מוצא לכך טעם במקרה זה בחלוף זמן כה ניכר מאז הפרסום):

 

לעובדות ולעובדים – תיקון והכחשה לפרסום בעניינו של מר עמוס דיאי

 

בהתייחס למודעה מיום 16.10.00 שהתפרסמה בעניינו של מר עמוס דיאי (להלן: "הפרסום") הרינו לתקן ולהכחיש את תוכן הפרסום כדלקמן:

 

הפרסום שפורסם על ידנו לא כלל את כל העובדות וכן כלל עובדות בלתי נכונות ובלתי מדוייקות. אנו מצטערים על כך.

 

ככל והשתמע מהפרסום כי עמוס גנב מוצרים כלשהם – אנו חוזרים בנו מכך.

 

אנו מתנצלים בפני עמוס על הפרסום האמור.

 

 

 

היפר רוזנפלד נ.ר. בע"מ                              זאב סימן טוב

 

 

הפיסקה האחרונה בנוסח הנ"ל (פיסקת ההתנצלות), הינה אופציונלית ואיננה חובה, אולם אני ממליץ לנתבעים מס' 1 ו-2 לכלול אותה בנוסח שיפורסם על ידם.

 

התיקון וההכחשה יפורסמו במודעה (באותו גודל ובאותו גודל אותיות של המודעה שכללה את לשון הרע) שתיתלה בחדר אוכל עובדים בסניף היפר רוזנפלד בנתניה באותו מקום בו נתלתה המודעה הקודמת, וזאת בתקופה שבין 1.9.03 ועד 15.9.03. יש לאפשר לתובע או למי מטעמו להיכנס לחדר אוכל עובדים האמור משך שלוש פעמים בתקופה האמורה, ללא תיאום מראש, כדי לוודא קיום צו זה.

 

 

ניתן היום ט"ו באב, תשס"ג (13 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

 

 

יחזקאל קינר, שופט