פינוי וסילוק יד במקרקעין  – הפרה יסודית של הסכם השכירות – הפעלת גן ילדים בדירה ללא רישיון עסק – נזקים למושכר – פסק דין עורך דין ונוטריון אופיר יצחקי

 

" פינוי וסילוק יד במקרקעין  – הפרה יסודית של הסכם השכירות – הפעלת גן ילדים בדירה ללא רישיון עסק – נזקים למושכר  "   

להלן פסק דין בו ייצג עורך ונוטריון אופיר יצחקי   .

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 3308-08 ציפורי נ' עמותת "זרחה השמש ליעקב" ואח'

כב' השופטת  סמדר קולנדר-אברמוביץ

התובע		ניסים ציפורי ע"י ב"כ עוה"ד יצחקי אופיר
נגד
הנתבעים		1. עמותת "זרחה השמש ליעקב" 2. דוד אבוחצירה 3. גנסיה ישראל 4. משה אשכנזי ע"י ב"כ עוה"ד שלמה שלמה
	פסק דין

 

1. התובע, ניסים ציפורי הינו בעל הזכויות בדירת מגורים בקומת קרקע המצויה ברח' שמואל 26 בנתניה (להלן: "הדירה"). התובע התקשר בהסכם שכירות מיום 1.7.98 עם מר דוד אבו חצירה, נתבע מס' 2, מנהל עמותת "זרחה השמש ליעקב", הנתבעת מס' 1 (להלן:"העמותה"). הסכם השכירות נקבע למשך 12 חודשים עם אפשרות הארכת התקופה. כמפורט בכתב התביעה נתבע מס' 2 דוד אבוחצירה הינו ממנהלי העמותה אשר חתם על ההסכם ונתבעים מס' 3 ו 4 ישראל גנסיה ומשה אשכנזי ערבים אישית לכל התחייבות העמותה בהתאם להסכם השכירות. תביעה זו הוגשה על ידי התובע בגין הפרות הסכם ונזקים שנגרמו לדירה בשל מעשי הנתבעים.

 

2. טענות התובע- הנתבעים הפעילו בדירה ללא ידיעתו גן ילדים, משכך הפרו ההסכם הפרה יסודית שכן שימוש במושכר כגן ילדים הינו שימוש חורג מנוגד לחוק. כן הוגש כנגדו כתב אישום בגין השימוש החורג, הוא הורשע ושילם קנס. אף לאחר מתן גזר הדין לא פינו הנתבעים את הדירה, משכך הוא הורשע באי קיום צו בית משפט ושילם קנס נוסף. רק לאחר שפתח התובע בהליך משפטי לפינוי הנתבעים הם פינו את הנכס בסופו של יום לאחר פסק דין ובהליך פינוי במסגרת הוצאה לפועל שנערך ביום 2.3.08. כן לא שילמו הנתבעים שכר דירה מיום 10.11.05 ועד מועד הפינוי. עוד טוען התובע שבמעמד הפינוי וכמעשה נקמנות השחיתו הנתבעים את המושכר,תוך שהם מפרקים ונוטלים עימם כל דבר, כן הותירו הרס וחורבה בדירה.

לאור מעשיהם אלה הוגשה התביעה בסך כולל של 391,735 ₪ וכללה:

• תשלום הקנסות שהוטלו על התובע – 2980 ₪ וכן 3,576 ₪.
• תשלום דמי שכירות מנובמבר 2005 ועד 2.3.08 – 59,000 ₪.
• עלות תיקון הנזקים בדירה בהתאם לאמור בחוות דעת מהנדס – סך 191,054 ₪ וכן עלות עריכת חוות הדעת – 4,000 ₪.
• אובדן הפסד דמי שכירות בשל אי היכולת להשתמש במושכר למשך שישה חודשים – 12,000 ₪.
• פיצוי מוסכם בגין אי מסירת הדירה במועד מיום 1.8.05 ועד ליום 2.3.08 – 69,125 ₪.
• עוגמת נפש – 50,000 ₪.

 

3. טענות הנתבעים:

נתבעים מס' 3 – 4 ערבו רק להסכם שנערך בין התובע לנתבע 2 בשנת 1998. לאחר סיום הסכם זה לא ערבו הנתבעים להסכם, ואף בהסכם לא ניתנה כל אופציה להארכת ההסכם, משכך ערבות נתבעים מס' 3 ו 4 פקעה.  נערך הסכם שכירות ראשון מול נתבע מס' 2 ולאחר מכן לאור בקשת התובע נערך הסכם נוסף מול נתבעת מס' 1 שם מצוין שההסכם הינו ללא תמורה.

 

הדירה שימשה כגן ילדים אף טרם כניסת העמותה למקום, והושכרה בידיעת התובע למטרת שימוש כגן ילדים. דמי השכירות לא הועלו במשך השנים ושולמו למפרע עד למועד הפינוי. התובע דרש במשך השנים מהעמותה שתרכוש את הנכס, ואף העמותה ביקשה לעשות כן. העמותה אף ביקשה להוציא אישור לשימוש חורג, אולם התובע הכשיל קבלת אישור מעין זה. הנתבעים השקיעו כספים רבים בדירה. הנתבעים הכחישו מכל וכל אחריות לנזקים שנגרמו לדירה.

 

4. יש לציין שהנתבעים הגישו תביעה נפרדת לפיצוי בגין השקעותיהם בדירה במשך השנים, אשר מתבררת בפני מותב אחר, לאור החלטה שלא לאחד הדיונים בתביעות השונות.

 

 

5. דיון משפטי:

האם קמה עילת תביעה אף כנגד נתבעים מס' 3-4:

 

קיימים שני הסכמי שכירות.  הסכם השכירות  הראשון הינו בין התובע למר  דוד אבו חצירה (נתבע מס' 2 )לתקופת שכירות שבין 1.7.98 – 30.6.99 תמורת דמי שכירות של 1,000 דולר עבור שלושה חודשים, עליו חתומים נתבעים מס' 3 ו4 כערבים. (נספח ב' לכתב התביעה). ההסכם השני הינו זהה בנוסחו, בין התובע לעמותה, כאשר ההסכם הינו ללא תמורה. יתר הסעיפים בהסכם זהים להסכם הראשון.  אף להסכם זה ערבים נתבעים מס' 3 ו 4. (ההסכם צורף כנספח ג' לכתב התביעה) .

 

מדוע נחתמו שני הסכמים בשינויים שציינתי לעיל?

בידי התובע לא היה כל הסבר מספק לכך. לטענתו  החתימה בהסכם השני אינה חתימתו. (ראה עמ' 19 שורה 6).

איני יכולה לקבל טענה זו. אם סבר התובע שאין זו חתימתו מדוע לא פנה למשטרה בטענת זיוף? מדוע לא פעל בדרכים אחרות והודיע לנתבעים במפורש שעסקינן בזיוף, כאשר הבין שזו טענתם?

 

הנתבע מס' 3, גנסיה הצהיר בתצהיר עדותו הראשית בענין זה שזו היתה בקשת התובע בשל בעיות משפחתיות/כלכליות ועקב תביעה לפסק דין מצד אשתו של התובע. התובע הוא שפנה לעורך דין חימי שערך את ההסכם הראשון ודרש שיחתמו אף על ההסכם השני בפני עורך דין. (ראה סעיפים 12-14 לתצהיר עדותו הראשית).

מר אבו חצירה – נתבע מס' 2 הצהיר באופן זהה (ראה סעיפים 9-10 לתצהיר עדותו הראשית.

בבית המשפט חזר והעיד שהיתה זו פניה של התובע לאור בעיות שהיו לו עם אשתו (ראה עמ' 57 שורות 3-4  לפרוטוקול).

 

עדויות אלה מתקבלות על הדעת. כאשר לכך, יש לציין שהוצג בפני פסק דין שניתן במסגרת בית משפט למשפחה בהליך שבין אשתו של התובע לתובע (הוצג כנ' 6) ביום 10.10.00 שם עולה שהתובע למעשה ניסה לעשות ככל יכולתו על מנת-לגרום לכך שחלקה של אשתו יקטן במסגרת הרכוש המשותף של בני הזוג, ולנשלה מהמגיע לה (ראה סעיף 14.2 לפסק הדין). מכאן יכול ואף הסכם זה אשר במסגרתו לא מצוין כל תשלום שכר דירה מצטרף למעשיו אלה, שכן אם לא מתקבל כל שכר דירה, אזי אף האישה אינה זכאית לכל תשלום.(לראות מה כותבים הנתבעים),

 

עם זאת , מאחר ולא מצוין בהסכם השני שהינו מבטל את ההסכם הראשון, אזי מסקנתי הינה ששני ההסכמים עומדים גם יחד, וההסכם למעשה נערך בין התובע לנתבעים מס' 1 ו2 ועל כן שני ההסכמים מחייבים ומכוחם על הנתבעים 1 ו 2 לשאת בתשלומים הנובעים מהסכמים אלה.

 

נתבעים מס' 3 – 4 ערבים בהתאם להסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ותוקפו עד לשנת 1999. מאחר ועלה מעדויות כל המעורבים שלאחר מכן המשיכו הנתבעים להשכיר הדירה בהסכמות בעל פה, לא הוכח כלל ועיקר שההסכמות כללו אף את ערבות הנתבעים. אף התובע בתצהירו אינו מציין שהיתה הסכמה בעל פה להמשך ערבות הנתבעים. אין זה ברור מאליו שכאשר הסכם שכירות ממשיך בהסכמה בעל פה בין המשכיר לשוכר, אף הערבות ממשיכה להיות בתוקף.

 

ערבות הינה התחייבות אוטונומית של הערב לשאת בתשלומי החייב העיקרי. משכך היה על התובע לקבל הסכמת הערבים אף להיות ערבים להסכמי השכירות המתחדשים.

משלא הוכחה כל הסכמה ואף לא הסכמת נתבעים מס' 3 ו4 לערוב להסכמים שנערכו בעל פה בין הצדדים, איני יכולה לחייב כיום נתבעים אלה.

 

6. תשלום שכר הדירה:

התובע טען שבהתאם להסכם השכירות התחייבו הנתבעים לשלם סך של 333 דולר לכל חודש – סך של 1,000 דולר עבור שלושה חודשים. במשך הזמן הועלו דמי השכירות לסך של 6,000 ₪ עבור שלושה חודשים, דהיינו 2,000 ₪ לחודש.

 

הנתבעים טענו שהסך שנקבע בין הצדדים לא הועלה מעולם.

 

איני יכולה לקבל טענה זו, הגיוני וסביר הוא שבמשך הזמן יועלה סכום דמי השכירות. כן עולה מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעים, הוצגה כנספח ד' לתיק המוצגים של התובע ששכר הדירה שולם משנת 1.103 ועד לשנת 31.12.05 בסך של 2,000 ₪ לכל חודש ולפעמים סך כולל של 6,000 ₪ עבור שלושה חודשים, או 4,000 ₪ לחודשיים.

כאשר עומת מר גנסיה עם עובדה זו העיד, שהיה מעגל הסכום כלפי מעלה-(ראה עמ' 48 שורות 4-8).  אין זה סביר שכל חודש ישולם סכום גבוה מזה המוסכם. כאשר ניתן לראות שכל חודש שולם סך של 2,000 ₪ ועל כן מקבלת אני גרסת התובע שכך הוסכם במהלך התקופה בין הצדדים.

 

התובע טען שמיום  10.11.05 הפסיקו הנתבעים לשלם את דמי השכירות למעט סך של 8244 ₪ (333 דולר X 6 חודשים)  ששולם על פי החלטת כב' הרשם כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דין פינוי שניתן בת.א. 1673/06).

 

הנתבעים טענו ששילמו מלוא תשלום שכר הדירה.

מר יוסף זוהר, מנהל הכספים בעמותה הצהיר ששילם לתובע מקדמות ואף סכומים שביתר. (ראה סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית).

 

בבית המשפט בעדותו לא זכר כלל כמה סכומים שולמו, עד מתי שולמו סכומים או האם שולמו כספים ביתר.

 

אם אכן נכונה טענתם של הנתבעים לא ברור מדוע לא הוצגה על ידם כרטסת הנהלת החשבונות אף למועד מאוחר לאחר יום 31.12.05. לא קיבלתי כל הסבר מספק לכך.

 

לענין הטענה לתשלום במזומן- עד לסוף שנת 2005 רואים שכל הסכומים שולמו על ידי העמותה בשיקים, מדוע שמיום זה תתחיל היא לשלם במזומן?

 

מסקנתי בסופו של יום שהנתבעים לא שילמו את דמי השכירות כמפורט בסיכומי התובע, מחודש נובמבר 2005  ועד ליום הפינוי- 27 חודשים X 2000 ₪ לחודש – 54,000 ₪ שהינו נכון ליום התביעה סך של 59,000 ₪.

 

7. מועד הפינוי פיצוי בגין פינוי מאוחר:

אין מחלוקת שהנתבעים לא פינו הנכס למרות היו פניות כבר משנת 2005 אליהם, ראה נספח ה' לכתב התביעה מכתב עו"ד מיום 6.11.05). . אומנם התובע טען שפנה אליהם במכתב כבר בשנת 2003, אולם מעדות מר גנסיה עלה שלא קיבלו מכתב זה (ראה עמ' 46 שורות 6-8).  כן עלי לציין שאם אכן פנה, מדוע לא המשיך מאז בפניות או בהליכים? לא קיבלתי לכך כל הסבר, ומשכך סבורה אני שלא היתה כל פניה בשנת 2003, אלא הפניה הראשונה היתה לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום והוא הורשע והבין שעליו לסיים את ההסכם בין הצדדים.

 

עם זאת אין מחלוקת שהנתבעים לא פינו המושכר. מר גנסיה העיד לענין זה שלא היה לעמותה לאן ללכת וכי ההסכם בין הצדדים היה לטווח ארוך:

"מדוע לא פיניתי? אין לי מבנים, איך אפנה גן ילדים מהרגע להרגע?".

 

(ראה עמ' 46 שורה 24 לפרוטוקול).

 

כפי שקבעתי לעיל ההסכם בין הצדדים היה להמשך השכירות ללא פרק זמן מוגדר, עם זאת, כאשר החליט התובע לסיים את ההסכם, מאחר והורשע במסגרת כתב האישום, היה מקום לסיים את ההסכם. אין זה סביר והגיוני ששוכר ימשיך לשהות בנכס, כאשר בעל הנכס מודיע על רצונו לסיים ההסכם,  וכאשר עקב השארותו בנכס, חשוף התובע להליך משפטי הגורר עימו תוצאות קשות מבחינתו. עם זאת ברור הוא שיש מקום לאפשר פרק זמן לשוכר על מנת למצוא דיור חלופי.

 

הנתבעים לא רק שלא ביקשו פרק זמן זה אלא המשיכו להתעלם מפניות התובע, אף תביעה שהגיש כנגדם לפינוי ביום 27.2.06 בת.א. 1673/07  לא הועילה ולמרות שניתן צו פינוי כנגדם אף במסגרת התביעה הם לא פינו המושכר.  כן יש לציין שהוגש ערעור על פסק הדין  במסגרת ע"א 4643-08-07 כאשר במסגרת פסק הדין בערעור חזרה בה העמותה מהערעור וניתנה ארכה לפינוי הנכס עד ליום 29.2.2.08. למרות עובדה זו לא פינתה העמותה את הדירה גם ביום זה, ובסופו של יום נאלץ התובע להפעיל את המוציא לפועל על מנת שהדירה תפונה.

 

לטענת מר גנסיה עו"ד שלהם יעץ להם שלא לפנות:

"לדעת עוה"ד שייצג אותנו הליך הפינוי לא היה חוקי. כי לא נתנו לנו את האפשרות בפני בית המשפט להתבטא ולהביא מסמכים בפני בית המשפט". (ראה עמ' 49 שורות 27-28).

 

 

הנני רואה בחומרה רבה העובדה שהנתבעים לא פינו הדירה, כאשר התובע הודיע להם שמבחינתו תקופת השכירות הסתיימה. עלי לציין שלנתבעים למעשה לא היו כל טענות הגנה המצדיקות השארותם בדירה למעט זמן סביר שנדרש להם על מנת למצוא מקום חלופי לגן הילדים. עם זאת אין זה מצדיק השארות של שנתיים וחצי בנכס ממועד ההודעה.

 

פרק זמן של שלושה חודשים הינו פרק זמן סביר למציאת מקום חלופי.

 

משכך, יש מקום לחייב הנתבעים בסך שנקבע בהסכם כפיצוי מוסכם בגין כל איחור ביום פינוי, מיום 27.2.06 מועד הגשת תביעת הפינוי ועד למועד הפינוי בפועל – 2.3.08 , סך של 25 דולר ליום. סה"כ 18375 דולר.

 

8. הפרות הסכם השכירות, ותשלום הקנסות:

טוען התובע שהנתבעים הפרו את הסכם השכירות כאשר הפעילו במקום גן ילדים בניגוד למוסכם. מהעדויות ומהמסמכים שהוצגו בפני עולה שהדירה שימשה כגן ילדים במשך 30 שנה, כאשר הושכרה קודם לכן לעירית נתניה לשימוש כגן ילדים וקודם לכן הפעילה התובע בעצמו כגן ילדים. (ראה הסכם השכירות עם עירית נתניה נ'1). משכך כיצד יכול התובע לטעון שלא ידע עובדה זו?

לטענתו הנתבעים לא נתנו לו להיכנס כלל למושכר והוא לא ידע מה נעשה בו.

 

איני יכולה לקבל עדותו זו של התובע  כפי שאפרט-

הגב'  אביגיל  שמחון גננת במקום  העידה שהתובע נהג להגיע כל חודש כשלוש או ארבע פעמים, ולהכנס לגן עצמו (ראה עמ' 37 שורות 27-30). העדה שבה והעידה שלמרות שקיבלה הנחיות ממנהלי העמותה שלא להכניסו, הוא היה מגיע ונכנס (ראה עמ' 38 שורות 19-22). דהיינו, התובע ביקר בגן פעמים רבות וראה את הפעילות בו.

כן עלה מעדויות כולם שמקום עסקו של התובע ממוקם כמה מאות מטרים ממקום הדירה, מכאן, האם לא ראה התובע ילדים מגיעים לגן? הורים המגיעים לקחת את ילדיהם? איני סבורה כך.

 

עלי לציין שעלה מעדות גנסיה שאכן בהסכם בין הצדדים לא נרשם שמטרת השכירות היא גן ילדים וזאת לבקשת התובע ועל מנת להונות  את רשויות המס (ראה עמ' 45 שורות 15-22).

התובע לא הציג כל קבלות ו/או חשבוניות שהוצאו על ידו כנגד תשלום דמי השכירות, ועל כן נראה לי שיש ממש בטענות מר גנסיה.

 

משכך הנני מפנה העתק מפסק דיני לרשויות המס על מנת שיבחנו האם הצהיר התובע במשך השנים משנת 1998 על הכנסות משכר דירה עבור המושכר ששימש כגן ילדים בידיעתו כל אותן השנים.

 

9. לאור מסקנתי לעיל איני סבורה שהנתבעים הפרו את הסכם השכירות באופן שימושם בנכס.

 

10. לגבי הקנסות:

אין מחלוקת שביום 20.3.05 לאחר שהוגש כנגד התובע כתב אישום, התובע  הודה והורשע ניתן גזר דין המחייב התובע לשלם קנס של 2500 ₪ וניתן צו איסור שימוש חורג לגבי הדירה, אולם ביצועו נדחה למשך 12 חודשים. (נספח ד' לכתב התביעה). בהתאם לקבלה שהוצגה התובע שילם הקנס.

 

ביום 21.9.06 הוגש כתב אישום נוסף כנגד התובע בגין אי קיום צו בית המשפט. התובע הודה והורשע. ביום 11.3.07 נגזר עליו עונש מאסר על תנאי וכן קנס בגובה 3,000 ש"ח (ראה נספח ו' לכתב התביעה).

 

11. כאן עלי לערוך הבחנה בין הקנס הראשון לקנס השני, שכן כאמור לעיל לא הוכח בפני שבמועד בו הוגש כתב האישום הראשון כנגד התובע, הוא הודיע לנתבעים שעליהם לפנות הנכס, משכך ומשבחר התובע על דעתו הוא להשכיר דירה למטרת גן ילדים, ללא שקיבל כל אישור חורג לשימוש שנערך בידיעתו בדירה, אינו יכול להשית את הקנס על כתפי הנתבעים.

 

בכל הנוגע לקנס השני המצב שונה.

 

במועד זה כך הוברר כבר גילה התובע דעתו וביקש מהנתבעים לפנות את הדירה. כאשר לא עשו כן, אזי הוגש כנגדו כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו בית המשפט. קנס זה יש להשית על כתפי הנתבעים שכן אם היו מפנים הדירה במועד, לא היה מוגש כתב אישום זה כנגדו. משכך על הנתבעים לשלם הסך של 3576 ₪.

12. אחריות הנתבעים לנזקים שנגרמו למושכר-

התובע פירט שהנתבעים במועד הפינוי הרסו שברו ועקרו את כל המצוי בדירה. כן הציג חוות דעת מהנדס לענין השיפוצים שיש לבצע בדירה.

 

מדו"ח הביצוע של קבלן ההוצאה לפועל עולה שבמועד הפינוי פורקו אסלות וכן בתי מנורות, וכן הוצאו גגונים מהחצר ונדנדה, וגדר מעץ מסביב לארגז החול.(דו"ח ההוצאה לפועל צורף כנספח י' לתיק המוצגים של התובע).

 

מר גנסיה הודה בהוצאת רכוש זה אולם טען שמאחר והתובע ביקש להפוך המושכר  לדירת מגורים לא נזקק לרכוש זה. (ראה עמ' 50 שורות 12 – 32).

 

העד שב והעיד שלא פורק דבר נוסף על ידי מי מהנתבעים.

 

התובע אשר כך הוברר בפני ביקש להחזיר הדירה למצבה המקורי, לא נזקק לאסלות הקיימות (אסלות לבתי שימוש ילדים), לגדר מסביב לארגז החול, לנדנדה, לגגונים. כן לא הוכח בפני שהוא זה שהתקין אביזרים אלה, כאשר יש לזכור שהמקום שימש כגן ילדים זה עשרות שנים. אף לא ברור מה היה מצב הרכוש שנלקח.

 

עוד מצוין בדו"ח הפינוי שהוחלפו מנעולים בדלתות וכן נקשרה סביב השערים שרשרת ומנעולים- הווה אומר מרגע זה ננעל הגן על כן כל שנלקח לאחר מכן או נעשה לאחר מכן, אינו באחריות הנתבעים.

 

התובע טען שפורקו חלונות, אלומיניום וכו'. עובדה זו לא הוכחה כלל ועיקר. יש לציין התובע לא ציין בתצהירו שבמקום היתה גניבה מספר ימים  לאחר מכן. כעולה מתלונתו במשטרה אזי הגיע למקום וראה אדם המנסה לגנוב חלונות ותריסים  (הודעתיו במשטרה הוגשו כנ'2 נ' 3).

 

בבית המשפט טען שהנתבעים הם ששלחו את הגנב. (ראה עמ' 22 שורה 1 לפרוטוקול).

 

בהודעותיו אינו מציין כלל שיש קשר בין האדם לנתבעים.  אם סבר כך, מדוע לא ציין זאת בפני השוטרים?

כן יש לציין שעולה מהודעתו השניה (נ' 3) שהנזק שראה הינו חמור יותר מהנזק ביום הפינוי, דהיינו אין לנתבעים כל קשר לנזק זה.

 

מכאן מסקנתי הינה שהנתבעים לא גרמו לכל נזק במכוון למושכר. פירוק הרכוש שפירקו אינו מעלה ואינו מוריד שכן לצורך החזרת הדירה למצבה המקורי אין כל צורך ברכוש שהוצא, כפי שפירטתי לעיל.

 

13. התובע הביא לתמיכה בטענותיו חוות דעת מומחה, המהנדס חי ישעיה שקבע עלות תיקונים בסך 191,054 ₪. לא אוכל לקבל חוות דעתו ממספר טעמים.

 

14. הטעם הראשון שהוברר בדיון שהתובע לא ביצע כל תיקונים בדירה למרות חוות הדעת והדירה נמכרה על ידו בסך של 545,000 ₪. לא הובאו כל ראיות מצד התובע לכך שהדירה נמכרה במחיר נמוך במחיר השוק לאור מצבה. מאחר ולא הוצגה כל מניעה לאי הבאת ראיות בענין זה, עומדת עובדה זו לחובת התובע, שכן מעמידים אדם בחזקה שאם קיימת לו ראיה היכולה לתמוך בגרסתו, יביאנה, וכאשר אינו מביא אין זאת שאם היתה מוצגת הראיה לא היתה תומכת כלל בגרסתו.

 

עילת התביעה כנגד הנתבעים הינה מדיני הנזיקין לפיצוי בגין הנזק שנגרם בעקבות מעשיהם. מטרת דיני הנזיקין הינה העמדת אדם במקום בו היה טרם אירוע הנזק. איזה נזק כספי נגרם לתובע אם לא תיקן כל תיקון למרות חוות הדעת וכאשר הדירה כבר נמכרה?

לא קיבלתי ממנו כל ראיה לכך.

 

אומנם טוען התובע לאובדן שכר דירה במשך תקופת השיפוצים, אולם, מאחר והדירה שימשה זמן כה רב כגן ילדים, אזי אף אם היתה נמסרת לו במצב מצוין  כגן ילדים היה עליו לבצע עבודות רבות על מנת  שניתן יהיה להשתמש בדירה כדירת מגורים, ללא כל קשר לעובדה האם הרסו הנתבעים או לקחו רכוש מהדירה. לא הוכח בפני על ידי התובע שבמצב זה לא היה נזקק לפרק זמן לצורך השמשת הדירה, ומשכך מדוע להשית סכומים על כתפי הנתבעים?

 

15. הטעם השני הוא העובדה שהדירה שימשה כשלושים שנה לגן ילדים. לא הוכח בפני שכאשר קיבלו הנתבעים את הדירה בשנת 1998 מצבה היתה טוב והיא היתה מתוחזקת. יש לציין שאף בהסכם מול העיריה (נספח א') לא צוין שעל העיריה להחזיר הדירה כשהיא צבועה, אלא במצב תקין למעט בלאי סביר.  אף המומחה העיד שבמשך השנים הרבות קיים בלאי סביר בדירה משכך, מדוע על הנתבעים לשאת במלוא עלות השיפוצים כאשר מטרתם הינה החזרת הדירה למצבה הראשוני.

 

אומנם בהסכם הראשון עם הנתבעים הם התחייבו לסייד את הדירה, אולם לאור פרק הזמן הארוך שעבר ולאור העובדה שהדירה נמכרה איני סבורה שיש להטיל עליהם חובת סיוד.

 

16. הטעם השלישי הוא שאף אם נבחן את הסעיפים בחוות הדעת של המומחה, אזי לא הוכיח התובע שיש להשית העלויות על כתפי הנתבעים:

 

לענין עבודות הבניה – בנית קיר הפרדה לחדרים – מדוע על הנתבעים לשאת בעלותם שהמטרה היא החזרת הדירה למצבה המקורי?

 

עבודות ריצוף –  לא ברור האם אין עסקינן בבלאי סביר , אף המומחה ציין זאת בעדותו ((ראה עמ' 31 שורות 21-22 לפרוטוקול).  כן מציין המומחה שעבודות הריצוף נדרשות עקב פירוק מחיצות הגבס שנבנו. ברור הוא שכאשר מחזירים הדירה למצבה המקורי יש לפרק מחיצות ועל כן מדוע על הנתבעים לשאת בכך?

 

עבודות אינסטלציה – מדוע על הנתבעים לשאת בהסדרת תאי שירותים כאשר ברור הוא שבדירה אין כל מקום לתאי שירותים כמו בגן ילדים?

מדוע יש צורך בהתקנת מעקות בחצר, הקמת נדנדה?

 

לענין עבודות נגרות- המומחה טען שיש צורך בהרכבת דלתות אולם לא ידע להשיב האם הדלתות הוצאו על ידי הנתבעים או קודם לכן.(ראה עמ' 30 שוות 28-30  לפרוטוקול).  ברור הוא שכאשר הדירה משמשת כגן ילדים אין צורך בדלתות.

 

לגבי עבודות צבע העיד המומחה שהכוונה לצבע בפנים ובחוץ (ראה עמ'32 שורה 31). לא ברור מדוע על הנתבעים לשאת בעלות צביעה חיצונית או פנימית של המבנה, כאשר התחייבו בהסכם הראשוני לסיוד פנימי בלבד.

עבודות חשמל- לא ברור שאין עסקינן בבלאי סביר או בעבודות הדרושות לצורך השמשת הדירה לייעודה המקורי.

 

עבודות אלומיניום – כפי שהוברר לעיל הנתבעים אינם אחראים לפירוק חלונות ועל כן אין מקום לחייבם.

 

לענין המזגנים נראה מהתמונות שהמזגנים מכוסים בלוחות, דהיינו לא השתמשו בהם זה זמן, המומחה לא ידע האם השתמשו במזגנים אלה (ראה עמ' 29 שורה 25 לפרוטוקול). כן עלה מעדות הגב' רבקה שמחון שהנתבעים הם שהתקינו המזגנים (ראה עמ' 40 שורות 24-25).

 

17. העץ- התובע טען שהנתבעים עקרו עץ שהיה במקום זה שנים רבות ויש לו ערך סניטמטלי עבורו. הגב' רבקה זוהר הצהירה שכבר שהתחילה לעבוד בגן בשנת 2002 העץ היה כרות (ראה סעיף 11 לתצהירה).

 

מתצהיר  מר גנסיה עלה שהעץ היווה מפגע בטיחותי לילדים ולכן הוסר , גם בבית המשפט העיד שהתובע הסכים לעקירת העץ ואף הסכים להשתתף בעלויות (ראה עמ' 47 שורות 5-7).

 

אף התובע בעדותו לא ידע לאמר מתי נכרת העץ. (ראה עמ' 26 שורה 5). משקבעתי לעיל שהתובע ביקר פעמים כה רבות במקום, לא ברור אם אכן נכונה טענתו שהעקירה היתה בניגוד לרצונו מדוע לא אמר זאת למי מהנתבעים במשך השנים. משכך איני יכולה לקבל גרסתו בענין זה.

 

18. עלי לציין שהנתבעים הביאו מנגד חוות דעת מומחה מטעמם, מר שחר מכלוף שקבע שעלות התיקונים עומדת בסך של 32,571 ₪, עם זאת לאור קביעותי לעיל, איני סבורה שיש לפסוק אף סכומים אלה לתובע, הן לאור העובדה שהנכס נמכר והן לאור העובדה שלא הוכח שהנתבעים הם האחראים לפירוק הרכוש, או שיש להשית עליהם עלויות השמשת הדירה למטרתה המקורית.

 

 

 

19. עוגמת נפש:

כפי שציינתי לעיל התובע נדרש לפעול בהליכים משפטיים כנגד הנתבעים לפינויים. אף לאחר קבלת פסק דין הן בבית משפט שלום, והן בערעור למחוזי לא פינו הנתבעים את הדירה והוא נאלץ להפעיל קבלן הוצאה לפועל. משכך ולאור מעשי הנתבעים אכן נגרמה לתובע עוגמת נפש, אשר הנני מעמידה אותה בגובה 10,000 ₪.

 

20. סוף דבר: הנתבעים מס' 1 ו2 ישלמו לתובע סך של 18,375 דולר כערכו השיקלי ביום התשלום, וכן סך של 72,576 ₪ נכון ליום הגשת התביעה וכן הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה. כן ישלמו אגרת בית המשפט כפי ששולמה על ידי התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ וכן מע"מ.

 

21. בנסיבות הענין איני סבורה שעל הנתבעים לשאת בשכרו של המומחה מטעם התובע, שכן כעולה מפסק דיני אין כל חיוב הנתבעים בסכומים אותם קבע המומחה.

כפי שציינתי לעיל המזכירות תעביר העתק פסק הדין לרשויות המס.

 

ניתן היום,  ז' תשרי תשע"א, 15 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.